מי שומר על לקוחות הבנקים

1. כאשר אנו סוקרים במבט לאחור 30 שנים לחוק הבנקאות שירות ללקוח, צריך לדעתי להתחיל בשאלה למה יכולנו לצפות מחוק זה מראשית הדרך. אמנם באירועים חגיגיים לא מקובל לומר דברים שאינם בשבחו של המוסד שאת יום הולדתו ה–30 אנו חוגגים. אבל האמת צריכה להיאמר: חוק הבנקאות צייד אותנו מלכתחילה בכלים מאוד מוגבלים לשם הגנת הלקוח מול הבנק. עיקר המשימה של הגנת הלקוח נפלה על שכם בתי המשפט, ואלו עשו את העבודה באמצעות פיתוח כלים שונים שאינם בחוק הבנקאות. יתר על כן, גם כאשר יש ללקוח עילה בחוק הבנקאות, כמו למשל הטעיה, מעדיפים בתי המשפט לא–פעם להסתמך על העילה החוזית המקבילה, או על עילה אחרת שמחוץ לחוק. הסיבה לכך יכולה להיות נעוצה בכך שהסעד היחיד שמעניק חוק הבנקאות הוא פיצוי כספי, בעוד שהלקוח מעוניין בביטול ו/או השבה. סיבה נוספת היא הדרך הצרה בה נוסחה העילה בחוק הבנקאות. ככלל, צריך היה לחוקק חוק בנקאות מיוחד (suigeneris) אבל הדבר לא נעשה.

אסקור בקצרה את הדרך בה מגנים בתי המשפט על הלקוח שלא באמצעות חוק הבנקאות, מה שיבהיר לנו אלו הוראות נוספות ניתן היה לכלול בחוק הבנקאות מלכתחילה, הוראות אשר כדאי להוסיפן גם כיום. במסגרת זו לא יהיה זמן להיכנס לפסקי דין, אלא לסקירה תמציתית וסכימתית ממעוף הציפור.

2. חוק הבנקאות הוסיף עילות תביעה חדשות ללקוח, והטיל איסורים חדשים על הבנקים, כמו איסור לסרב סירוב בלתי סביר לספק שירותים ואיסור על התניית שירות בשירות. בנוסף, החוק הרחיב את עילות ההטעיה והעושק, וקבע סטנדרטים חדשים לחובת הגילוי הנאות (סעיפים 3 ו–5לחוק הבנקאות).

אולם, עילות תביעה בסיסיות וחשובות להגנת הלקוח לא הוכללו משום מה בחוק הבנקאות, והן נמצאות בפסיקה או בחוקים אחרים. כך הוא הדבר לגבי שלוש חובות מרכזיות: חובת האמון, חובת הסודיות, וחובת הזהירות והמיומנות, שכולן נותרו מחוץ לחוק הבנקאות. אפילו חובת גילוי נאות כללית איננה מופיעה בחוק בצורה ברורה, אלא רק במסגרת איסור ההטעיה הכולל הטעיה במחדל, נוסף לחובת גילוי נאות ספציפי לפי סעיף 5 לחוק שחלה רק על עסקאות שנגיד בנק ישראל קבע לגביהן חובת גילוי בכללים שהוציא.

גם העילה של כפיה, שהיא כל כך חשובה ביחסי בנק לקוח בשל תלות הלקוח בבנק והפער ביחסי הכוחות בין הצדדים – הושארה מחוץ לחוק. אם המחוקק חשב שצריך לכלול בחוק הבנקאות עילות המופיעות בחוק החוזים, כמו הטעיה ועושק, ולהרחיבן ולהתאימן ליחסי בנק–לקוח, למה לא עשה זאת גם בנוגע לעילת הכפייה? בתי המשפט נאלצו להסתמך על הוראת סעיף 17 לחוק החוזים, בשילוב עם חובת האמון ותום הלב, ולהתאים הוראה זו ליחסי בנק לקוח, כאשר פסקו כי בחינת הטענה של כפיה כלכלית שהביאה לחתימת הסכם פשרה בין בנק ללקוח תעשה לא רק לאור המבחן הסובייקטיבי הנוגע לגמירות הדעת של הלקוח ורצונו החופשי, אלא גם לאור המבחן האובייקטיבי הבוחן את סבירותם והוגנותם של תנאי הסכם הפשרה. דבר זה מהווה למעשה שילוב של עילות העושק והכפיה, כי בעושק אנו בוחנים את סבירות התנאים לעומת המקובל.

וראו זה פלא: המחוקק מצא לנכון להכליל כמעט את כל החובות החשובות האלו בחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה–1995, שחל גם על בנקים בתחום של ייעוץ בהשקעות ושיווקן. חוק זה כולל חובת סודיות; חובת זהירות ומיומנות; חובה לגלות כל סיכון מיוחד; חובת אמון כללית וחובה מיוחדת להימנע מלפעול בניגוד אינטרסים; וחובת גילוי נאות רחבה. נשאלת השאלה, אם כן, למה בחוק הבנקאות נפקד מקומן של כל החובות החשובות האלו?

נושא נוסף שלא נכלל בחוק הבנקאות הוא הנושא של פקדונות ללא תנועה, נושא חשוב שהושאר בפקודת הבנקאות.

3. נקודה נוספת לגבי היעילות של חוק הבנקאות בהגנה על הלקוח: גם החובות שהוכללו בחוק נוסחו בצורה צרה מדי. איסור ההטעיה בסעיף 3 לחוק אמנם הורחב בכמה היבטים לעומת האיסור בחוק החוזים, אבל המחוקק לא טרח להבהיר האם חוק הבנקאות חל רק על שלב כריתת החוזה עם הלקוח (כמו חוק החוזים), או גם לאחר מכן, שהרי יחסי בנק לקוח מתאפיינים בקשר חוזי מתמשך. בענין לוק נ. בנק המזרחי, בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, דחיתי טענת הבנק שחוק הבנקאות איננו חל עוד מרגע שהלקוח חדל לקבל שירותים בחשבון (זכרו את הגדרת "לקוח" – "מי שמקבל שירות מתאגיד בנקאי"), ונפתח כנגדו תיק הוצאה לפועל. כך גם דחיתי את הטענה שאיסור ההטעיה חל רק על שלב כריתת החוזה ולא על הטעיה שנעשתה במהלך הקשר הקיים עם הלקוח. אבל פסיקה זו נעשתה לפני שהמחוקק טרח להבהיר בתיקון תשס"ח של חוק הגנת הצרכן – ומשום מה רק בסעיף המקביל של הטעיה בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן – שהאיסור חל "לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה". עכשיו יטענו כי יש להסיק מהימנעות המחוקק לתקן תיקון דומה בחוק הבנקאות, שסעיף 3 לחוק הבנקאות איננו חל על הטעיה לאחר ההתקשרות בהסכם לקבלת השירות, טענה שכאמור אינה מקובלת עלי.

כך גם הוראת העושק בסעיף 4 לחוק: הרעיון היה להרחיב את הוראת סעיף 18 לחוק החוזים, אבל סעיף 4 לחוק הבנקאות הוסיף דרישה חדשה שאיננה קיימת בסעיף 18 לחוק: להוכיח שניצול מצוקת הלקוח או חולשתו השכלית או הגופנית נעשה על ידי הבנק "כדי לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים". ידיעה על הנסיבות המיוחדות של הלקוח, והתקשרות בעסקה חרף כך כדי לקשור עסקה בתנאים לא סבירים מבחינת הלקוח – כמוה כדרישה להוכחת כוונה סובייקטיבית לעשוק מצד הבנק וזה לא קל ללקוח להוכיח. בסעיף 18 לחוק החוזים, לעומת זאת, נוסח תנאי זה באופן אובייקטיבי: "תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל", דבר שהרבה יותר קל להוכיח.

לאקונה נוספת בסעיף 4 לחוק הבנקאות נוגעת לערב. אמנם סעיף 17א. לחוק הבנקאות, כפי שתוקן בתשנ"ד, מחיל את החוק גם על ערב, אך לא ברור איך יוכל ערב להוכיח את הדרישה בסעיף 4 של כוונה "לקשור עסקה של מתן שירות בתנאים בלתי סבירים", שהרי בית המשפט העליון הבהיר שערב איננו מקבל כל שירות מהבנק[1] (אם כי החוק הוחל גם עליו). יתכן שבית המשפט יאלץ לומר שיש לפרש את סעיף 17א. לחוק, כך שיחול על ערב "בשינויים המחוייבים", אף שהדבר לא נאמר בסעיף.

גם סעיף 2 לחוק שאוסר סירוב בלתי סביר ליתן שירותים "מפגר" אחר הפסיקה ורחוק מלהיות מאוזן. הוא מבוסס על הפרדיגמה הישנה הקובעת כי הענקת אשראי היא לעולם בשיקול דעת מוחלט של הבנק. סעיף 2 קובע באופן קטגורי כי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". הפסיקה נאלצה להתערב, לסייג ולהבהיר שזכות זו של הבנק כפופה לחובת תום הלב. בנק איננו רשאי להפסיק מסגרת אשראי או להעמיד אשראי לפירעון מיידי באופן מיידי (ללא הודעה מוקדמת נאותה) בצורה שרירותית; עליו להביא בחשבון את הציפייה הלגיטימית של הלקוח ולהימנע מפגיעה מיותרת בלקוח.

4. במצב הדברים המתואר לעיל, כאשר רוב העילות החשובות להגנת הלקוח נותרו מחוץ לחוק, נאלצו בתי המשפט להסתמך יותר ויותר על עילות שמחוץ לחוק הבנקאות ולהתאימן ליחסי בנק–לקוח. לעתים הם נאלצו לפתח בעצמם עילות שונות. המוטיב המרכזי שמדריך את בתי המשפט היא שבנק חייב לדאוג לאינטרס של הלקוח ולפעול לטובת הלקוח שתלוי בו וסומך עליו, למרות שבנק הוא גוף מסחרי הפועל למטרות רווח, שיש לו אינטרס משלו שבדרך כלל מנוגד לזה של הלקוח.[2] דברים אלו חלים קל וחומר כאשר הבנק מייעץ ללקוח בנוגע להשקעותיו, אך לא רק במקרה זה. ניתן היה לצפות שתזה זו תמצא את ביטויה בחוק הבנקאות, במסגרת חובת האמון.

חובת האמון של בנק כלפי לקוח פותחה בפסיקה, ואיננה נזכרת בחוק. חובת האמון הכללית שחב הבנק ללקוחותיו הינה בעלת תפקיד מכריע בעיצוב יחסי בנק–לקוח, משום שזוהי למעשה החובה הבסיסית ממנה ניגזרות שאר החובות המוטלות על הבנק: חובת הסודיות, חובת הגילוי הנאות, חובות מורחבות לגבי הטעיה ועושק, החובה לדאוג לענייני הלקוח ולהקטין את נזקו, וכן חובת מיומנות וזהירות מוגברת וחובה מורחבת לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. לכן כל כך חבל שחובה זו איננה מופיעה בחוק הבנקאות עד היום. כתוצאה מכך נוצר מצב מוזר: לעתיםתכופות מוגשת תביעה או ניתן פסק דין בענייני בנק–לקוח המבוסס על העילה של הפרת חובת אמון, עילה שכלל אינה נזכרת בחוק הבנקאות.

5. התפישה החדשה, לפיה הבנק צריך לדאוג לאינטרס של הלקוח ולפעול לטובת הלקוח,רואה בבנק "סוכנות חברתית", קרי: נאמן ציבורי: גוף בעל מאפיינים ציבוריים, ובעל מעמד ציבורי, שחב חובת אמון לציבור בכללותו – לא רק ללקוחותיו.[3] תפישה זו מוצאת ביטויה בפסיקה בדרכים שונות, ונושא זה הולך ומתפתח מדי יום. בתי המשפט פיתחו חובות משנה שונות הנגזרות מחובת האמון, ללא כל הסתייעות בחוק הבנקאות. הנה כמה דוגמאות:

א. הבנק חייב לגלות ללקוח ולהסביר לו ביוזמתו עניינים מהותיים, מבלי שהלקוח שאל בענין.[4]כמו כן חייב הבנק חייב לגלות לערב – הנחשב כלקוח כמעט לכל דבר וענין – כל סיכון שבערבות, למרות שהערב מצדו לא עשה דבר כדי לברר את הסיכון אצל החייב העיקרי, שהוא בדרך כלל מקורב אליו.[5]

ב. הבנק חייב למנוע מעשי מרמה בחשבון הלקוח הגם שהלקוח עצמו לא נזהר דיו, וגם גם מצד מורשה בחשבון, אפילו זה בנו של הלקוח.[6]

ג. הבנק צריך להגן על הלקוח שמקבל ממנו הלוואת משכנתא מפני הקבלן שאיננו עומד בדרישות חוק המכר דירות (הבטחת השקעות של רוכשי דירות),[7] וכן להגן עליו מהקבלן באמצעות הקפדה על תנאי חוזה הליווי הפיננסי שבין הקבלן לבנק.[8]

ד. הבנק צריך להימנע מלחתום על הסדרי פשרה עם הלקוח שאינם מאוזנים והוגנים מבחינת התחייבויות הלקוח או התמורה שהוא מקבל.[9]

ה. לבנק אסור לתת ללקוח הלוואות להשקעה בקרנות נאמנות של הבנק, בתנאים היוצרים סיכון ממשי שהלקוח לא יוכל לפרען, כלומר ללא בטוחות נוספות.[10]

ו.   לבנק אסור להכתיב בחוזה האחיד עם הלקוח תנאים המעניקים לו יתרון כלשהו לעומת המצב המשפטי הנוהג אלמלא אותו תנאי.[11]

6. כשאנו מזכירים את חובת האמון חשוב להזכיר שחוק הבנקאות איננו מכסה כלל את חובות הבנק כלפי צד שלישי שאיננו לקוח: החוק דן רק ביחסי בנק–לקוח. לכן, הפסיקה נאלצה לפתח תחום זה בעצמה על סמך חובת הזהירות הנזיקית (עוולת הרשלנות), אך היא עשתה כן גם בדרך אחרת – שנויה במחלוקת: הרחבת חובת האמון כך שתחול גם כלפי מי שאיננו לקוח של הבנק. לא רק שבתי המשפט החילו את חובת האמון על ערב, למרות שהוא איננו לקוח- וזה מוצדק – אלא שבתי המשפט נוטים לאחרונה להחיל חובה זו על הבנק גם ביחסיו עם צד שלישי, ואף הציבור בכללותו. זה החל באמרות אגב,[12] והפך להלכה כמעט ממוסדת, אם כי לא ניתן לה עדיין גושפנקה ברורה של בית המשפט העליון (אך אוזכרה בהסכמה משתמעת על ידי בית המשפט העליון בפרשת בנק איגוד נ' ערן טורס).[13] לו חובת האמון היתה נקבעת בחוק הבנקאות – כפי שצריך היה להיעשות – לא ניתן היה להחילה מעבר למסגרת יחסי בנק–לקוח, שכן החוק חל רק על יחסי בנק–לקוח, והפסיקה דחתה את האפשרות להחילו ביחסי בנק–ערב, עד שהחוק תוקן. אך חובת האמון נקבעה בפסיקה, ולכןהפסיקה גם יכולה לשנותה ולהרחיבה, כפי שאכן נעשה.לא ברור מדוע המחוקק לא ראה לנכון להגן מפני הבנקים גם על צד שלישי שאיננו לקוח, למשל מי שעושה עיסקה עם לקוח של הבנק.

הרחבת חובת האמון כלפי צד שלישי והציבור בכללותו מטרידה מאוד את הבנקים בתחום של ליווי פיננסי, כאשר השאלה היא מה אחריותו של הבנק המעניק ליווי פיננסי לקבלן, כלפי רוכשי דירות שלא זכו לקבל את הדירות כי הפרויקט נתקע; או אפילו קבלני משנה או ספקים של הקבלן שלא קיבלו ממנו את כספם. בפרשותחייק נ. בנק הפועלים,[14] וכןיוסף עובדיה נ. בנק דיסקונט[15], בית המשפט כינה את הבנק "כסוכנות חברתית", ופסק שהבנק חב חובת אמון לא רק כלפי לקוחותיו, אלא כלפי הציבור בכללותו. תפישה זו צוטטה בהסכמה בבית המשפט העליון על ידי אליקים רובינשטיין פרשת אי. אנד. ג'י נ. בל"ל.[16]

7. בהעדר הוראות מפורשות בחוק הבנקאות, נעזרים בתי המשפט לצורך הגנה על הלקוח ופיתוח כלכלים חדשים לא רק בחובת האמון, אלא לא פחות מכך בחובה החוזית לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. חובת תום הלב – כמו חובת האמון – מהווה מקור לא אכזב להרחבת החובות המוטלות על הבנק ביחסיו עם לקוח. דוגמאות מן הפסיקה:

א. בנוגעלחובת הבנק לשבור תוכנית חיסכון, להפעיל זכות קיזוז, או לממש שיעבוד או בטוחה של הלקוח ביוזמתו, על מנת להקטין את יתרת החוב של הלקוח בחשבון: הכלל הוא שזכות הבנק להחליט אם ומתי לממש בטוחה, ובאיזו בטוחה מן הבטוחות שיש לו לבחור, כפופה לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.[17] לעיתים יחוייב בנק למנות כונס נכסים לפרויקט בניה כדי להקטין את חובו של הקבלן, וזאת מכוח חובתו להקטין את הנזק של הלקוח–המפר, על–פי סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה.[18]

ב. פסקי דין בהם נקבע על סמך העילה של תום לב, שבנק הפותח בהליכי כינוס, פירוק או פשיטת רגל נגד לקוח חייב – צריך לשקול את התוצאות הקשות של מהלך זה מבחינת החייב, ולהימנע מצעד דראסטי זה אם יש לו בטוחות אחרות שמימושן יזיק לחייב במידהפחותה.[19] עיקרון המידתיות הקבוע בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייב שהבנק לא יפגע בזכות הקנין של הלקוח (המוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד) מעבר לנדרש על מנת להשיג את התכלית הנחוצה של שמירה על האינטרס של הבנק.

ג. פסקי דין הנוגעים לזכותו של הבנק להפסיק מתן אשראי בכל עת, או להעמיד את האשראי לפירעון מיידי. זכות זו – שהיתה מאז ומתמיד עיקרון מקודש בדיני בנקאות – כך נפסק, יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום לב: אין להפעילה בצורה שרירותית, בלי סיבה טובה; אין להפעילה האופן מיידי בלי הודעה מוקדמת ניאותה, אם אין בהילות בהפסקת האשראי; אין להפעילה למטרות זרות של לחץ על הלקוח לוותר על טענות כנגד הבנק; וכו'.[20]

ד. לעיתים נעשה שימוש בחובת תום הלב כדי להתגבר על תניות שבחוזה שבין הבנק ללקוח. לעיתים, עמידה של הבנק על קיום תנאי החוזה האחיד, שהוא ניסח, מהווה קיום חוזה שלא בתום לב.[21]

8. הרחבה נוספת של ההגנה על הלקוח בידי הפסיקה, שלא באמצעות חוק הבנקאות, היא הסתמכות על כללי המשפט המינהלי וחוקי היסוד. גם כאן העילה מן המשפט הציבורי או מחוק היסוד איננה ישירה, אלא מוזרמת לתוך דיני הבנקאות דרך העילות הכלליות של חובת תום לב וחובת האמון הבנקאית. דרך זו התאפשרה לאחר פיתוח העילה של חובת האמון והרחבתה לחובה כלפי הציבור בכללותו, אותה תפישה הרואה בבנק "סוכנות חברתית", קרי: נאמן של הציבור. לפיכך, בתי המשפט רואים בבנקים גופים מעין–ציבוריים,[22] או מה שאנו מכנים במשפט הציבורי "גופים דו–מהותיים", שיש להחיל עליהם את כללי המשפט הציבורי, כמו איסור הפליה, חובה לנהוג במידתיות ולשם תכלית מוצדקת כשבנקים פוגעים בזכות הקנין של הלקוח, איסור לפעול מתוך מניעים זרים, ועוד.

כך גם מסתמנת גישה חדשה למנוע מן הבנקים לנצל זכויות המוקנות להם מכח הדין בטענה שזכויות אלו סותרות זכויות יסוד של הלקוח המוכרות בחוקי היסוד, כגון זכות הקנין.

בית המשפט העליון הכיר באופן עקרוני בקיומן של זכויות חברתיות, כגון הזכות לקיום בכבוד, תוך סיפוק צרכיו הבסיסיים של אדם, כולל דיור וטיפול רפואי, כחלק מכבוד האדם וחירותו.[23] וכבר נעשה שימוש ברעיון זה בביטול פסק דין ביקש בנק לאכוף תניה בחוזה משכנתא בה מוותר הממשכן על זכותו לדיור חלוף או דיירות מוגנת מכוח חוק. [24]

9. מגמה נוספת שפותחה בפסיקה, לנוכח היעדר הוראה בחוק הבנקאות בדבר חובת זהירות, היא הרחבת חובת הזהירות (החוזית והנזיקית) המוטלת על הבנקים כלפי לקוחותיהם (גם כלפי צד שלישי). אמנם בד"נ בנק ברקליס דיסקונט נ. פרוסט[25] העיר הנשיא ברק כי אין לקבוע קטגוריה מיוחדת לדרגת הזהירות הנדרשת מבנקים, ויחולו כללי הרשלנות הרגילים, וגם השופט מצא אמר באותו פסק דין כי אין להחמיר עם בנק לעומת אדם אחר בחובת הזהירות שמטילים עליו. אך הפרקטיקה השיפוטית היא בהחלט שונה: בתי המשפט חוזרים וקובעים כי על בנק מוטלת חובת זהירות מוגברת ביחסיו כלפי לקוח ואף מי שאינו לקוח.

כפועל יוצא ממגמה זו של החמרת חובת הזהירות, גברה נכונות בתי המשפט לפסול תניות פטור שמכניס הבנקים בחוזים אחידים עם הלקוח, ואשר נועדו לצמצם חובה זו;[26] כל תנית פטור שמצמצמת את אחריות הבנק על–פי הדין (חוק ופסיקה), היא פסולה ומקפחת לפי החזקה הקבועה בסעיף 4(1) לחוק חוזים אחידים ("תנאי הפוטר את הספק מאחריות שהיתה מוטלת עליו על פי הדין אילולא אותו תנאי").

10. דוגמא נוספת לדרך בה נאלצו בתי המשפט להתמודד עם ההגנה על הלקוח, בהיעדר הוראה בחוק הבנקאות, היא חובת הסודיות הבנקאית. חובת האמון פותחה אמנם לאחר חקיקת החוק, והיא איננה מובנת מאליה (בארה"ב ובאנגליה לא מוכרת חובת אמון בנקאית גורפת שכזו, בהעדר נסיבות מיוחדות). אך חובת הסודיות הבנקאית היא עתיקת יומין, וקשה להבין מדוע אפילו היא לא הוכללה בחוק. במצב דברים זה, נאלץ בית המשפט העליון להתמודד עם הסוגיה, ולהבהיר מהו הבסיס החוקי לחובה זו ומהם גבולותיה וחריגיה.[27]הפסיקה נאלצת לפתור לאקונות בחוק.

11. נושא הסעדים: חוק הבנקאות מעניק ללקוח הנפגע רק סעד אחד – פיצויים. אבל בתי המשפט קבעו, למשל בנוגע להתניית שירות בשירות או במקרים של הטעייה, שהתנהגות הבנק מהווה עוולה נזיקית. קביעה זו מעניקה ללקוח את הסעדים של פקודת הנזיקין. בנוסף, עילות כמו הטעייה, עושק וכפייה מעניקות ללקוח את סעד הביטול על פי הסעיפים המקבילים בחוק החוזים (חלק כללי).

12. דרך נוספת בה הרחיבו בתי המשפט את ההגנה על הלקוח שלא מכוח חוק הבנקאות היא באמצעות הסתמכות על חוזרים והנחיות שמוציא המפקח על הבנקים, במסגרת קובץ הוראות ניהול בנקאי תקין או בדרך אחרת. אמנם הפסיקה קבעה שאין לחוזרים והנחיות אלו תוקף משפטי מחייב ישיר, אך בתי המשפט בכל זאת נתנו להם תוקף עקיף, כאשר קבעו שהתעלמות הבנק מחוזר המפקח על הבנקים מהווה הפרה של החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, או הפרה של חובת האמון, או של חובת הזהירות החוזית או הנזיקית.[28]

13. לסיכום: חוק הבנקאות שירות ללקוח היה בהחלט יוזמה ברוכה, במסגרת החקיקה הצרכנית הענפה של שנות שמונים (יחד עם חוק הגנת הצרכן, חוק חוזה ביטוח, חוק הגבלים עסקיים וחוק כרטיסי חיוב). רק חבל שמלכתחילה הוא לא כלל חובות חשובות מאוד בתחום יחסי בנק לקוח, והחוק גם לא תוקן עד היום כדי לכלול את החובות הבנקאיות שפותחו בפסיקה (זולת הוספת ערב לחוק בעקבות פס"ד ליפרט).[29] עדיין לא מאוחר לעשות כן. חברי כנסת באים בטענות – לעיתים בצדק – על "אקטיביזם שיפוטי", אך ניתן למנוע או לצמצם זאת על ידי חקיקה טובה יותר, ועידכונה בהתאם להתפתחויות שבפסיקה.

הערות

[1]     ע"א 1304/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מה(3) 68(1991). ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369 (1995).

[2]     פרשת ליפרט, לעיל הערה 1.

[3]    ע"א (מחוזי ת"א) 2855/00 וינטרוב נ בנק איגוד לישראל בע"מ, תק–מח2003(3) 93 (2003) . ה"פ (מחוזי י–ם)
רשף נ' יוסף, תק–מח 2004(1) 6761 (2004). ע"א (מחוזי ת"א) 2539/01 יוסף עובדיה ובנו בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק–מח (2005(1) 5119 (2005). מיכל רובינשטיין, בועז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר, חלק ג – מאמרים819 (2003). רע"א 9374/04 אי. אנד ג'י. נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים עליון סט809 (2004).

[4]     פרשת ליפרט, לעיל הערה 1. ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח,פ"ד מח(2) 573 (1994).

[5]    פרשת ציגלר, לעיל הערה 1. ע"א 7451/96 אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2) 337 (1999).

[6]     דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31 (1993).

[7]     ע"א 250/89 בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ נ. שפוך, פ"ד מז(1) 593 (1993). אושר ב– ע"א 4580/90 בנק ירושלים לפיתוח בע"מ נ. פיניאן, תק–על 1995(2) 1246(1995).

[8]     ת"א (מחוזי ת"א) 1794/95 חייק נ. בנק הפועלים בע"מ, תק–מח 2002(4) 820(2002). בש"א (מחוזי ת"א) 23184/02 עובדיה נ' בנק הפועלים בע"מ, תק–מח2007(2) 301 (2007).

[9]     ע"א 4644/91 כובשי חברת תובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט(1) 617 (1995).ע"א 6234/00 ש.א.פ. נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769(2003). פש"ר (נצ') 328/09 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' ר.א.מ. (בפירוק) בע"מ, תק–מח 2004(2) 2732 (2004).

[10]   פרשת וינטראוב, לעיל הערה 3.

[11]   ע"ש (בית הדין לחוזים אחידים) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק–מח 2004(2) 5364 (2004). ובבית המשפט העליון: ע"א6916/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק–על 2005(4)2700 (2005).

[12]   ע"פ 122/84 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 94 (1984). פרשת צבאח, לעיל הערה 4.

[13]   ע"א 717/89 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ, פ"ד מט(1) 114(1995).

[14]   פרשת חייק, לעיל הערה 8.

[15]   פרשת עובדיה, לעיל הערה 8.

[16]   פרשת אי. אנד ג'י., לעיל הערה 3.

[17]   ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240(1993). ע"א 4836/90 פמ"ר חברה לבניין ולעבודות ציבוריות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(2) 560 (1994).

[18]   פרשת ר.א.מ, לעיל הערה 9.

[19]   בש"א (ת"א) 2042/01 כץ נ' בנק לאומי, תק–מח 2002(3) 9338 (2002). ת.א. (ת"א) 2558/99 לונדנר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק–מח 2002(2)574.פרשתר.א.מ, לעיל הערה 9.

[20]    ע"א 5461/93 כבד אווז שלומי בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, מאגר נבו, פסק דין מיום 4.12.94. ת.א. (ת"א) 1129/96 הקסוגן נ' בנק הפועלים בע"מ, תק–מח93(2) 1042.

[21]    רע"א 2443/98 ליברמן נ. בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נג(4) 804 (1999).

[22]    פרשת צבאח, לעיל הערה 4.היועמ"ש נ' בל"ל, לעיל הערה 11.

[23]    רע"א 4905/98 גמזו נ. ישעיהו, פ"ד נה(3) 360 (2001).

[24]    ה"פ (ת"א) 156/07 רובינא נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק–מח 2009(1)3304. בוטל בהסכמה בערעור בבית המשפט העליון.

[25]    פרשת פרוסט, לעיל הערה 6.

[26]    היועמ"ש נ' בל"ל, לעיל הערה 11.

[27]    ע"א 1917/92סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז(5) 764 (1993). פרשת צבאח, לעיל הערה 4.

[28]    בנק עצמאות למשכנתאות נ' שפוך, לעיל הערה 7. אושר בפרשת פיניאן, לעיל הערה 7.

[29]    לעיל הערה 1.