מרבית ההלוואות הבנקאיות לעסקים מגובות בביטחונות ו/או בערבויות. Berger and Udell (1993) מדווחים כי בארצות הברית 70% מכלל ההלוואות המסחריות והתעשייתיות ניתנות על סמך ביטחונות. Harhoff and Korting (1998) מדווחים על יחס גבוה יותר בגרמניה. גם בישראל נפוץ השימוש בביטחונות ובערבויות.
המשמעות של הדרישה לביטחונות נדונה בספרות האקדמית. דרישה לביטחונות מצמצמת את הנזק הנובע ממידע לא סימטרי בין הלווה והמלווה על ידי הפחתת הסיכון המוסרי (moral hazard) והבחירה השלילית (adverse selection). הביטחונות משנים את דפוס ההתנהגות של הלווה ובכך משנים את רמת הסיכון לבנק המלווה. כתוצאה, משתנה לא רק מחיר ההלוואה אלא גם היקף הקצאת האשראי במצבי שיווי משקל. כך למשל טענו Smith and Warner (1979), שחוב המגובה בביטחונות מוריד את עלות האשראי ותורם לרווחת המשק. הסיבה לכך, לדעתם, היא כי עסקים החייבים לתת ביטחונות נמנעים מלהיכנס לפרויקטים שעלולים להוריד את ערך הפירמה.
מצד שני, הדרישה לביטחונות, על ידי הבנק המלווה, יכולה ליצור גם חוסר יעילות בהקצאת אשראי. הבנקים יכולים בשל כך להקצות מעט מידי משאבים לבדיקה וסינון של תוכניות עסקיות, כי הביטחונות עצמם מורידים את הסיכון. על נקודה זו עמדו בפירוט Manova, Padilla and Pagano (2002). כלומר, ייתכן אמנם שבנקים יעילים יותר ממשקיעים אחרים בזיהוי פרויקטים טובים, ברם הם לא ינצלו את יתרונם זה אם שיעור גבוה מההלוואות העסקיות שהם נותנים מגובה על ידי ביטחונות. יתר על כן, אם לבנק זול יותר לדרוש ביטחונות מאשר לעקוב אחרי פרויקטים, אזי פירמות שאין להן מספיק ביטחונות לא יוכלו לממן פרויקטים בעלי ערך נוכחי נקי חיובי. על נקודה זו עמדו Rajan and Winston (1995) והיא נשמעת גם בדיון הציבורי על האשראי העסקי בישראל.
הבחנה חשובה הנהוגה בדיון היא בין ביטחונות המבוססים על נכסים קיימים של הלווה הקרויים "ביטחונות פנימיים" (inside collateral) לבין ביטחונות המבוססים על ערבות חיצונית (outside collateral). ביטחון פנימי (כגון שיעבוד של נכס קיים) מארגן מחדש את העדיפות של המלווים השונים במקרה של פשיטת רגל על ידי כך שחלק מהם מקבל שיעבוד ספציפי על נכס המוגדר כמשכון. ביטחונות חיצוניים (למעשה, ערבויות) שקולים כנגד הזרמת הון עצמי על ידי הערב במקרה של אי-החזר של החוב.
שאלה מעניינת הקשורה בשימוש בביטחונות וערבויות כתנאי למתן אשראי היא שאלה של היקף השימוש ומידת הסלקטיביות הנקוטה בשוק זה. האם ערבויות נדרשות מלווים "מסוכנים" בלבד או גם מלווים "בטוחים"? על כך אין הסכמה גורפת בספרות המקצועית. הליכה בעקבות מודלים תיאורטיים בלבד איננה מספיקה. כך למשל טענו Melnik & Plaut (1986) כי יש מקום לבדוק את המודלים על ידי מחקרים אמפיריים שיתעדו את הקשר בין ביטחונות לבין סיכוני אשראי.
במחקר זה אנו משתמשים במדגם של לווים עסקיים כדי לענות על כך. מתברר שבישראל לווים בעלי סיכון אשראי גבוה – ובמיוחד חברות הזנק (start-up companies) —מתבקשים לתת ביטחונות חיצוניים לתשלומים (כמו למשל, ערבות אישית או ערבות צד ג') במקרה של חוסר יכולת להחזיר חובות. עוד מתברר שלווים יותר יציבים מסתפקים במתן ביטחונות פנימיים (כגון שעבוד נכסים של הפירמה עצמה), שהלווה יוכל למכור במקרה של היעדר עמידה בתנאי ההחזר. מטרתנו לבדוק מהו היקף הביטחונות בפועל והאם להלוואות המגובות בביטחונות יש יתרון משמעותי מבחינת גובה הריבית ע"פ הלוואות ללא ביטחונות. עוד נרצה לבדוק האם יש הבדל בין ביטחונות פנימיים לבין ביטחונות חיצוניים (ערבויות) מבחינת ההשפעה על תשלומי הריבית בגין הלוואה נתונה.
בסעיף הבא נסקור את הספרות הכלכלית העוסקת בקשר שבין סיכון הלווה, הביטחונות שהוא נדרש לתת ומחיר האשראי. לאחר מכן, בסעיף 3, נציג את השערת המחקר הבסיסית. בסעיף 4 נתאר את המדגם העוסק באיכות השירות הבנקאי ללקוח העסקי (וראה גם Melnik & Simhony (2003)). בסעיף 5 נרחיב ונתאר את השימוש בשירותי הבנקים בארץ ובהמשך, בסעיף 6, נדון בהגדרת הביטחונות. בסעיף 7 נתאר את היקף הביטחונות והערבויות הנהוג בקרב משתתפי הסקר. לאחר מכן, בסעיף 8, נבדוק את השערת המחקר ובסעיף 9 נוסיף עוד תוצאות אמפיריות ונסכם.
סקירת ספרות
על פי הספרות התיאורטית, יש קשר בין סיכון לבין ביטחונות. קשר זה תלוי ביחס לא סימטרי כלפי אינפורמציה של הצדדים לחוזה. בעקבות Stiglitz and Weiss (1981) פותחו מודלים רבים המבוססים על ההנחה שהבנק איננו יכול לדעת את כל תכונותיו וכוונותיו של הלווה. לכן, שער הריבית הממוצע יהיה גבוה מהשער האופטימאלי עבור לווים טובים אילו היה הבנק יכול לזהות אותם מראש. כלומר, יש בעיה של בחירה שלילית (adverse selection). במודל המקורי של Stiglitz and Weiss (1981) בשיווי משקל מתפתח קיצוב אשראי. המשמעות המיידית היא שיש לווים אשר אינם זוכים כלל לקבל הלוואות גם בשער ריבית גבוה. בהמשך הועשר המודל הבסיסי, של מידע א-סימטרי, על ידי הוספת האפשרות ללווה להפקיד ביטחונות לצורך איתות (signaling). לווים בטוחים יסכימו לתת ביטחונות והבנק ייתן אשראי בריבית (ובתנאים משלימים להלוואה) ההולמת את הסיכון הנמוך שכרוך במתן הלוואות. במודלים הללו, כגון Besanko & Thakor (1987), הלוואות עם ביטחונות ניתנות תמיד ללווים ה"בטוחים".
הקשר החיובי בין מידת הסיכון של הלווה לבין כמות הביטחונות שהוא נדרש לתת, נשען על השימוש בביטחונות לצורך איתות על איכות הלווה. מאידך, יש גם מודלים תיאורטיים שבהם דווקא לקוחות מסוכנים נדרשים לתת ביטחונות. התועלת הנתפסת של הביטחונות מבוססת בדרך כלל על היותם תמריץ כנגד סיכון מוסרי (moral hazard). כלומר, הביטחון גורם למקבל האשראי להתנהג בצורה בטוחה יותר בעת שהוא בוחר פרויקטים. Boot, Thakor and Udell (1991) מציגים מודל שבו התמורה להשקעה תלויה גם במאמץ שמושקע גם על ידי הלווה בניהול הפרויקטים שלו. מאמץ זה לא נצפה בפועל על ידי הבנק. ללווים מסוכנים יש תשואה גבוהה יותר למאמץ של פיקוח על פרויקטים. הבנק מעודד אותם לפקח על ידי דרישה לביטחון. גם Bester (1994) מראה שכאשר המלווה מתקשה לממש איום של פירוק בגין חוב שלא שולם, עדיף לדרוש ביטחונות כדי לצמצם את הסיכון של אי תשלום החזר מטעמים אסטרטגיים. הביטחונות מצמצמים את הסיכוי לפשיטת רגל אסטרטגית מצד הלקוח הלווה. בשיווי משקל יהיו הביטחונות בקשר שלילי לסיכון הפרויקטים שהלווה בוחר בהם, והבנק, יתבע ביטחונות דווקא מלווים מסוכנים.
בספרות מאוחרת יותר, כגון Coco (1999) יש דיון באפשרות שהלווים הם הטרוגניים מבחינת יחסם לסיכון. במקרה כזה חלק מהלווים המסוכנים לא יסכימו לתת ביטחונות וחלק יסכימו. הבנק המלווה ידרוש תוספת ביטחונות דווקא מהלווים ה"מסוכנים", כי הנטייה שלהם לקחת סיכון יכולה להוביל לחדלות פירעון. De-Meza and Southy (1996) מראים, בנוסף, שכאשר חלק מאוכלוסיית הלווים לוקה באופטימיות יתרה (יחסית לממוצע), דווקא לווים שהסכימו לתת ביטחונות יטו להיכנס לחדלות פירעון או אף לפשיטת רגל גמורה.
עניין נוסף, שנדון בספרות התיאורטית, הוא ערך הביטחונות עצמם. בזמנו הראה Barro (1976) שאם ערך הביטחונות עצמם הוא משתנה סטוכסטי, הלווים נוטים שלא להחזיר את ההלוואה כאשר ערך הביטחונות יורד אל מתחת לערך החוב. במקרה זה מחיר שיווי המשקל של הלוואות המגובות בביטחונות יכול להיות גבוה כמעט כמו זה של הלוואות נטולות ביטחונות. מדיון זה משתמעת קורלציה חיובית בין סיכון לביטחונות. גם Plaut (1985) דן במצבים בהם ערך הביטחון יורד אל מתחת לערך ההלוואה וגוזר מכך מסקנה שערך הביטחון תלוי מאוד בקורלציה בין ערכו הכלכלי של הביטחון לבין ערכן של ההלוואות המגובות.
במקביל לספרות התיאורטית, הצטברו גם עדויות אמפיריות על הקשר "הנכון" בין הדרישה לביטחונות לבין מידת הסיכון של הלווה. בעולם המעשה, נשמעות לעיתים קרובות הערכות של בנקאים הגורסים שביטחונות גבוהים אמורים להיות תנאי מרכזי בחוזים שבהם הצד הלווה נתפס כמסוכן יותר מהלווה הממוצע. המציאות, לדעתם, שונה מהמודלים התיאורטיים בכך שלעיתים קרובות במודלים אין הבחנה בין הלווה לבין ההלוואה, ואילו במציאות קיימת במפורש הבחנה בין סיכון הלווה לבין סיכון ההלוואה. אפשר שללווה נתון תהיינה כמה הלוואות שחלקן מסוכנות יותר וחלקן מסוכנות פחות. גם משך הזמן לפדיון, של הלוואות שונות, איננו אחיד. הספרות האמפירית לוקחת זאת בחשבון. לדוגמא, לפי ,Harhoff and Korting (1998) בהלוואות עם משך חיים גבוה (טווח ארוך לפדיון) ידרשו הבנקים המלווים יותר ביטחונות. גם גודל ההלוואה ביחס לפעילות הלווה אמור להשפיע על דרגת הסיכון. לפיכך בהלוואות גדולותיש לצפות שהבנקים יתבעו ביטחונות גבוהים יותר. כך למשל, Berger and Udell (1995) מוצאים קשר חיובי בין גודל ההלוואה לבין ההסתברות שהלוואות במסגרת קווי אשראי תהיינה מגובות בביטחונות.
מסלול אחר של הספרות האמפירית מדגיש את חשיבות הקשר המתמשך בין הבנק לבין הלקוח. Rajan and Winton (1995) Diamond (1991),Rajan (1992) לא עוסקים אמנם במישרין בהיקף הביטחונות, אלא בהשוואה בין לווים המוכרים יותר לבנק לבין לווים המוכרים פחות. זה מה שמכונה בספרות "קשרי בנק-לקוח" (Bank-Customer Relationship). ואולם, פועל יוצא מספרות זו הוא התרשמות שככל שמתחזק הקשר בין הבנק לבין הלקוח (כאשר שאר התנאים שווים), תהיה נטייה להפחית את הדרישה לביטחונות. כלומר, ללקוחות ותיקים, הקשורים בקשרי עבודה עם הבנק המלווה במשך שנים רבות יש סיכוי לקבל הלוואות שאינן בהכרח מגובות בביטחונות.
מחקרים אחרים לא מצאו חיזוק ליחס ההפוך שבין קשרי בנק-לקוח לבין הדרישה לביטחונות. הסיבה לכך היא כנראה מורכבות הקשר והצורך להתחשב בפרמטרים נוספים המשפיעים עליו. כך למשל, מתברר שההבחנה בין לקיחת הלוואות מבנקים המכונה Informed Lending לבין הלוואות בשוק ההון (arms’ length lending), איננה רלבנטית לרוב החברות העסקיות ובוודאי לא לחברות קטנות ובינוניות. אלה יכולות להפנות בקשות להלוואה רק לענף הבנקאות ובתוך ענף זה – הן יכולות לעבוד עם כמה בנקים במקביל. בנוסף, Atanasova and Wilson (2004) מציינים כי למרות שהלוואות בנקאיות הן עצימות מידע (information intensive), לא תמיד נדרש זמן ארוך כדי שהבנק ילמד את אופי הלקוח. לעיתים מספיק לראות איך הלקוח מתמודד במהלך מחזור עסקים אחד או אף בשנה אחת של מיתון כדי לקבל מידע יסודי על מידת הסיכון שלו. עמדה דומה הובעה עוד קודם לכן על ידי Gertler and Gilchrist (1994).
אם נדרשים ביטחונות רבים יותר דווקא כנגד הלוואות הניתנות ללווים "מסוכנים", עולה שאלת משנה הקשורה להיקף הרצוי. כלומר, מהו גובה הביטחון הנדרש לצורך גיבוי, או בפשטות מה צריך להיות ערכו של המשכון ביחס לגובה ההלוואה. בעניין זה אין מסקנות תיאורטיות ברורות וגם הספרות האמפירית לא תמיד יודעת לקבוע מהו ההיקף הרצוי. כללית, מקובל לחשוב שערך הביטחונות צריך לעלות עבור לקוחות חדשים ולא מוכרים לבנק, עבור לקוחות הנתפסים כמסוכנים ועבור לקוחות שההלוואות להם מהוות אחוז גבוה מהיקף הנכסים. מאידך, מתברר שלא תמיד לקוחות חדשים נדרשים לתת ביטחונות גבוהים יותר. יכול להיות שיש להם כושר מיקוח כלפי הבנק. עוד ייתכן שלקוח חדש, אשר יש לו כבר קשר ממושך עם בנק אחר, יוצר איתות חיובי בתוך ענף בנקאות וכתוצאה יידרש דווקא לתת פחות ביטחונות.
לפני כעשרים שנה, Melnik and Plaut (1986) טענו שצריכה להיות התמרה (trade-off) בין פרמטרים של איכות ההלוואה לבין מחירה. המשמעות האמפירית של טיעון זה היא שייתכן קשר בין מידת הסיכון לבין רמת הביטחונות, ברם, אפריורי קשה לבחון קשר כזה במציאות. כך למשל, מצאו Berger and Udell (1990) ששער ריבית על הלוואות המגובות בביטחונות גבוה בממוצע משער הריבית על הלוואות שאינן מובטחות. לכך יש שתי משמעויות אפשריות. ראשית, אפשר שהביטחונות על הלוואות נדרשות מלכתחילה מלווים הנתפסים כמסוכנים על ידי הבנק המלווה. שנית, ייתכן מאוד שהימצאותם של ביטחונות לא מספיקה לקזז את סיכון האשראי. חיזוק לעמדה זו מופיע אצל Berger and Udell (1995).
השערת המחקר
הספרות התיאורטית גורסת שיש שני הסברים אפשריים להופעה של דרישה לביטחונות כתנאי בחוזה הלוואה. לפי גישה אחת, ביטחונות משמשים כפיתרון (חלקי) למידע א-סימטרי ולא בהכרח לצמצום הסיכון לאי-החזר. לפי גישה אחרת, ביטחונות משמשים כתמריץ ללווים "מסוכנים" העומדים בפני סיכון מוסרי (moral hazard). במקרה זה, אם ללווים "מסוכנים" צפויה תשואה גבוהה בגין מאמציהם בשוק המוצרים, הם יהיו מוכנים להפקיד ביטחונות יותר גבוהים בשוק האשראי.
צורה טיפוסית למודלים אמפיריים הדנים בתפקידם של ביטחונות היא משוואה כללית מהסוג:
(1) Π= f (R, C, P)
לפי מודלים אלה רווח הבנק מההלוואה הוא פונקציה חיובית של שער הריבית, R, של ערך הביטחונות, C, ושל ההסתברות להחזר מלא, P. אם נניח תחרות בסקטור הבנקאות, כך שהרווח[1] (1-P) כאשר שער הריבית קבוע. 2. לקשר שלילי בין רמת שערי הריבית לבין ערכם של הביטחונות כאשר סיכון הלווה הוא קבוע. מתאפס, המשמעות היא שצריך לצפות: 1. לקשר שלילי בין נוכחות ביטחונות לבין הסיכון של הימנעות מהחזרה.הבחנה חשובה הנהוגה בדיון היא בין ביטחונות המבוססים על נכסים קיימים של הלווה הקרויים "ביטחונות פנימיים" (inside collateral) לבין ביטחונות המבוססים על ערבות חיצונית (outside collateral). דיון מפורט בהם נמצא בספרות, אך כאן נסתפק בתיאור תמציתי. ביטחון פנימי (כגון שיעבוד של נכס קיים) מסדר מחדש את העדיפות של המלווים השונים במקרה של פשיטת רגל. כלומר, הנושה המובטח מקבל שיעבוד ספציפי על נכס המוגדר כמשכון. ביטחונות חיצוניים, הניתנים בפועל בצורה של ערבויות, פירושם בפועל, שהערב מתחייב להוסיף הון עצמי במקרה שהחייב ימנע מלהחזיר את ההלוואה.
המשמעות הכלכלית שונה בין שני הסוגים הנ"ל. הספרות התיאורטית גורסת שביטחונות פנימיים אינם טובים לצרכי איתות (signaling). הם טובים לצורך זה רק אם עצם קיומם פוגע בתפקוד הרגיל של הפירמה (מה שלא קורה בד"כ). מאידך, ביטחונות חיצוניים משמשים כאיתות לכוונת הלווה להחזיר את חובו, כי הם כרוכים בעלויות נוספות. לפיכך הם נחשבים לעיתים כעדיפים על פני ביטחונות פנימיים.בצד הפרקטי, ביטחון פנימי הוא בדרך כלל בעל אופי ריאלי ונותן, כאמור, עדיפות למלווה במימוש נכס ספציפי. ביטחון חיצוני הוא בדרך כלל התחייבות חוזית – לעיתים של בעלי החברה הלווה ולעיתים של גורם חיצוני ממש – לתשלום במקרה של חדלות פירעון של הלווה עצמו. לכל אחד משני הסוגים יתרונות וחסרונות כאשר מדובר במימוש הנובע מחוסר יכולתו של הלווה לפרוע את חובו. נכסים פיזיים יכולים אמנם להיות נזילים יחסית, אך לעיתים כרוך מימושם בעלות לא קטנה. גם ביטחונות חיצוניים של ערבים אינם תמיד קלים למימוש. לפיכך, קשה מראש לקבוע לאיזה ביטחון יש ערך רב יותר למלווה.
מטרתנו בעבודה זו היא לברר מהם המאפיינים של הלווה ושל ההלוואה ומהו היקף הביטחונות של הלקוחות העסקיים. נעשה זאת בעזרת שני סוגים של משתני בקרה (control variables). הסוג הראשון כולל משתנים העשויים להשפיע על סיכון הלווה (למשל, מידת הנזילות, משך הקשר עם הבנק, מידע על גודל הפירמה, היקף הנכסים הפיזיים במאזן וכו'). הסוג השני קשור במאפייני ההלוואה עצמה (כגון גובה הסכום, זמן לפדיון וכו').[i]
במאמר זה אנו משתמשים במודל של בחירה בדידה (discrete choice) מהצורה הבאה:
(2)Pr (Lij = g) = f (Xij, Bj,)
כאשר Lij = 0אם ההלוואה שנתן בנק i ללווה j איננה מגובה בביטחונות. Lij = 1כאשר להלוואה יש ביטחון ריאלי או ערבות. Xij הוא וקטור, של משתנים המודדים את מידת הקשר בין החברה הלווה לבין הבנק ואת אופיו של הלווה, Bjהוא וקטור של משתנים המאפיינים את הלווה. השימוש במודל בדיד (דיסקרטי) נובע מכך שבשלב ראשון חשוב לדעת אם ההלוואה מובטחת או לא. לפיכך, באמידת משוואה 2 נניח logit specification [ii].בשלב שני ננסה, בדומה ל – Berger and Udell (1990), לבחון את הקשר בין סיכון הלווה לבין הימצאותם של ביטחונות. ספציפית, נרצה לדעת אם אחרי נטרול של סיכון הלווה וסיכון ההלוואה, שער הריבית על הלוואות עם ביטחונות שונה באופן מובהק משער הריבית על הלוואות ללא ביטחונות. אם יימצא קשר שלילי בין מחיר ההלוואה לנוכחותם של ביטחונות, נוכל לטעון שהוא נובע מכך שההפסד הצפוי במקרה של אי-החזר יקטן בשל תרומת הביטחון להבטחת החוב[iii].
השלב השני, בו נתייחס לגורמים המשפיעים על שער הריבית, ייבדק על ידי המשוואה הבאה (רגרסיה):
(3) Rij = f (Sij, Xij, Bj)
כאשר Rijהוא שער הריבית על ההלוואה, שנתן בנק i ללקוח j, או על מסגרת האשראי (דהיינו, ללא חריגה). המשתנה Sij הוא משתנה בינארי השווה ל –0 אם ההלוואה נטולת ביטחונות ו – 1 כאשר יש גיבוי של ביטחונות. במקרה זה כוללים הביטחונות את שני הסוגים (פנימיים וחיצוניים). המשתנה Xij, כמקודם, מגדיר את מידת הקשר בין הלווה לבין הבנק ו – Bjמגדיר את גובה הלוואה.
תיאור המדגם
המדגם נערך בשתי תקופות. חלק ראשון מבוסס על סקר משנת 1998. החלק השני מבוסס על סקר שנערך ב – 2002. רשימת הנסקרים, בשני המקרים, נבחרה באקראי מתוך רשימות שלוקטו מ – DunsGuide, ממדריכי המקצועות החופשיים ותוכנת דב"ש של בזק. למדריך DunsGuide היה משקל של 55% ולשאר המקורות משקל משלים. מתוך 995 שאלונים שהועלו במדגמים של שתי התקופות, נענו במפורט 529 שאלונים המתאימים לניתוח (יחס תגובה של 53%). לא כל הנשאלים השיבו על כל השאלות ולפיכך הממוצעים הנזכרים להלן מבוססים לעיתים רק על חלק מהתגובות. אנו מתבססים על מדגם בגודל סביר שטעות הדגימה שלו היא 4.3%. עם זאת יש להתייחס לממצאים בזהירות כמקובל.כדי לקבל מושג על היקף הפעילות הכלכלית של הלקוחות העסקיים שהשתתפו בסקר, ביקשנו מהם לציין את היקף המכירות בשנת הכספים הקודמת לשנת הסקר. לא כל הנשאלים השיבו באופן ברור על שאלה זו. מתוך המשיבים 24% היו עסקים קטנים עם מחזור שנתי של עד מיליון ₪, עוד 38% היו עסקים בינוניים עם מחזור שנתי בתחום שבין 1-10 מיליון ₪. ל – 29% מהמשיבים היו מכירות בין 11-99 מיליון ₪. 9% נותרים היו עסקים עם מחזור שנתי של למעלה מ – 100 מיליון ₪. מבנה התפלגות זה שונה מההתפלגות של אוכלוסיית העסקים בישראל. במדגם קיימת הטיה לטובת עסקים גדולים. להטיה זו שתי סיבות. ראשית, למדריך DunsGuide ניתן משקל גבוה בבניית המדגם והוא כולל מספר רב של חברות גדולות. שנית, חברות גדולות נוטות להגיב לסקרים בשיעורים גבוהים מאלו של כלל אוכלוסיית החברות בארץ. עסקים קטנים מתייחסים לעיתים קרובות יותר בהסתייגות לסוקרים המבקשים נתונים עסקיים לצורכי מחקר.
דרך נוספת לבחון את גודלם של הלקוחות העסקיים אשר השתתפו בסקר, היא להתייחס למספר המועסקים. ביקשנו מהמשתתפים לציין את מספר העובדים בעסק. מתברר, שיש נכונות רבה יותר להשיב על שאלה זו. שיעור המגיבים היה גבוה (למעלה מ – 90% הואילו לציין את מספר העובדים). לוח 1 מתאר את החלוקה לפי מספר העובדים. חלוקת הגודל לפי מספר העובדים איננה זהה לחלוקה לפי מחזור כספי. ההבדלים נובעים כנראה ממבנה ענפי הטרוגני.
לוח 1: גודל העסק לפי מספר העובדים
|
מספר עובדים
|
שכיחות N= 487
|
|
2-5
|
31.3%
|
|
6-10
|
16.2%
|
|
11-30
|
22.6%
|
|
31-100
|
20.1%
|
|
100+
|
9.9%
|
|
סה"כ
|
100%
|
חלוקת המשיבים לפי הבנקים בהם הם מנהלים את חשבונותיהם מוצגת בלוח 2. פעילות מול שני בנקים (ולעיתים אף יותר) מקובלת מאוד בסקטור העסקי בישראל. בסך הכל ל -63% מהנשאלים יש חשבון פעיל ביותר מבנק אחד. הבנק הבודד מעוניין, כמובן, לקשור את הלקוחות רק אליו. אכן, מצד הבנק נעשים מאמצים מתמשכים לשכנע את הלקוחות העסקיים להעביר את כל פעילותם הבנקאית אליו. בדיעבד, הלקוחות לא תמיד משתכנעים והנוהג של ריבוי חשבונות ופיצול של פעילות עסקית בין מספר בנקים ממשיך להיות נפוץ.
לוח 2: חלוקה לפי בנקים: שכיחות באחוזים
|
חשבון עיקרי N= 466
|
חשבון משניN=292
|
|
| בנק הפועלים |
30.6%
|
19.2%
|
| בנק לאומי לישראל |
29.9%
|
20.5%
|
| בנק דיסקונט לישראל |
16.2%
|
15.8%
|
| הבנק הבינלאומי הראשון |
7.3%
|
11.3%
|
| בנק מזרחי |
6.4%
|
13.7%
|
| בנק איגוד |
2.8%
|
5.1%
|
| בנק מרכנתיל דיסקונט |
2.0%
|
1.7%
|
| אחר |
4.5%
|
12.7%
|
| סה"כ |
100%
|
100%
|
טור אחד בלוח 2 מתייחס לבנק בו מתנהל החשבון העיקרי לפי הגדרת הלקוח. חשבון עיקרי בהקשר שלנו מוגדר כחשבון הגדול ביותר והפעיל ביותר. עם זאת, לא תמיד מרכז חשבון זה יותר מ – 50% מכלל הפעילות העסקית של הלקוח (יש לזכור של – 13% מהנשאלים היה חשבון פעיל בשני בנקים נוספים). בכל מקרה, כצפוי, מרבית הלקוחות מנהלים את חשבונם המרכזי אצל אחד משלושת הבנקים הגדולים.
אחד ההסברים לקיום חשבונות פעילים בכמה בנקים, קשור בעלות המעבר מבנק אחד לשני. משתתפי הסקר אמדו את העלות הכוללת של סגירת חשבון עסקי (לצורכי מעבר לבנק אחר) ב – 3127 ₪ בממוצע. סכום זה כולל עלויות ישירות כגון ביטול הוראות קבע, העברת בטחונות, שינוי רישומי הנהלת חשבונות וכו'. הוא איננו כולל עלויות עקיפות (כמו שעות עבודה של מחלקת החשב ושינוי נהלים פנימיים). בכל מקרה, מדובר בסכום משמעותי עבור חברות קטנות. לפיכך, מקובל להחזיק חשבון נוסף, בבנק אחר, ולפי הצורך להעביר אליו חלק מהפעילות. נוהג זה מקובל ונפוץ לא רק בחברות גדולות, העלולות להיתקל במגבלת לווה יחיד, אלא גם בחברות קטנות ואצל בעלי מקצועות חופשיים. הסבר אחר להחזקת חשבון פעיל בבנק נוסף, קשור באפשרות נוחה ל – shopping בנושא עמלות ועלויות ריבית. בעל חשבון כפול יכול לשנות בשוליים את משקלם של שני החשבונות, כאשר חל שינוי ביחסי המחירים (עמלות וריביות). הסבר שלישי לעבודה עם בנק שני קשור לתחום פעילות אחר. כך למשל, לא מעט חברות עסקיות עובדות עם בנק "מתמחה" בפעילות של סחר חוץ.
כאשר מתמקדים בלקוחות עסקיים שיש להם חשבונות בבנקים שונים, מתברר שהתפלגות החשבון המשני בין הבנקים שונה מהתפלגות החשבון העיקרי. הטור השני בלוח 2 מתייחס רק ללקוחות המחזיקים יותר מחשבון אחד ואשר חשבונם השני הוא בבנק אחר. הוא עונה על השאלה "באיזה בנק אתם מחזיקים את החשבון המשני"? כאן משתנה סדר העדיפויות של הלקוחות העסקיים. מתברר, שביחס לחשבון המשני, קטן היתרון של שני הבנקים המובילים. מאידך עולה משקלם של בנק מזרחי, הבנק הבינלאומי ובנק איגוד. שלושת אלה מקובלים, לדעת משתתפי הסקר, כבנקים שכדאי להחזיק בהם את החשבון הנוסף.
השימוש בשירותי הבנקים ומאפייני העבודה במערכת הפיננסית
התפלגות הוותק בסניף הבנק העיקרי של משתתפי הסקר מובאת בלוח 3. ותק בסניף יכול להיות מושפע משני גורמים. לפי אפשרות אחת יש מתאם גבוה בין הוותק בסניף הבנק לבין גיל החברה (לחברה צעירה יהיה ותק נמוך בסניף). אפשרות שנייה גורסת שמדובר באוכלוסייה מעורבת הכוללת לא רק חברות חדשות אלא גם חברות ותיקות שעברו זה מקרוב לעבוד עם בנק אחר. משך הקשר בין הלקוח לבנק תלוי הן בשביעות הרצון שלו מהשירות והן בעלויות המעבר מבנק אחד לשני.בנוסף לעלויות הכספיות של מעבר מבנק אחד לבנק אחר, יש כנראה גם "סיבות פסיכולוגיות" המשפיעות על משך הקשר בין הלקוח העסקי לבין הבנק. קשרים ממושכים עם הסניף מותנים לא מעט בהיכרות אישית עם העובדים המטפלים גם בעסקי החברה וגם (לעיתים קרובות) בחשבונות הפרטיים של בעל החשבון. זה המקום להזכיר, שאדיבות ויחס אישי מצד העובדים חשובים לא רק ללקוחות הפרטיים. גם חברות עסקיות מקפידות על כך.
לוח 3: ותק בסניף: שכיחות באחוזים
|
ותק בסניף (שנים)
|
שכיחות N= 497
|
|
1-5
|
24.1%
|
|
6-10
|
26.8%
|
|
11-15
|
16.1%
|
|
16-20
|
17.5%
|
|
21+
|
15.5%
|
|
סה"כ
|
100%
|
במדגם שלנו יש חברות בעלות ותק ממוצע של כ –10 שנים. מחד, כלולות חברות צעירות עם ותק של שנתיים-שלוש ומאידך חברות ותיקות המקיימות קשר עסקי עם הבנק עשרות שנים.
פרופיל חלקי של מאפייני העבודה הפיננסית של הארגון מובא בלוח 4. שאלנו את משתתפי המדגם כמה שאלות על נוהגי התשלום שלהן. עבור כל שאלה מביא לוח 4 את ממוצע התשובות על סולם הסכמה שבין 1 ל – 5 (כאשר ציון הסכמה של 5 הוא הגבוה ביותר). ראוי להזכיר, שעל כל שאלה יכול היה המשיב לדלג ע"י סימון משבצת "לא רלבנטי" בשאלון. לפיכך, שונה מספר המשיבים, המוגדר כ – N, משאלה לשאלה. ניקוד גבוה פירושו רמה גבוהה יותר של התאמת המציאות הנתפסתבארגון של המשיב להצהרה שבשאלון.
מנתוני לוח 4 מתברר, שברוב החברות העסקיות משלמים בעיקר בהמחאות (צ'קים). גם השימוש בהעברות בנקאיות (דרך המסלקה הבין-בנקאית) מקובל, אך שכיחותו נמוכה בהרבה. תשלום לספקים נעשה פעם בחודש במרבית החברות. משתתפי המדגם הצהירו כי בדרך כלל עיכוב בתקבולים איננו גורר עיכוב מקביל בתשלום לספקים. ברם, כ – 30% מהמשיבים הודו כי מידי פעם הם נוהגים לעכב תשלום לספקים, כאשר הם צופים פיגור בהכנסה ממכירות. במקביל, מתברר כי קיים פיגור בתנאי התשלום הרגילים. אמנם מקובל מעין נוהג לשלם על פי תנאי של "שוטף + 30", אך במקרים רבים זו הלכה שאין נוהגים לפיה. חברות רבות (בערך שליש מהמשיבים) נוהגות לשלם על פי מדיניות של "שוטף + 60" וקרוב ל – 20% מהחברות מאריכות את ימי אשראי ספקים ל – 90 יום ואף יותר.
לוח 4 : נוהלי מערכת תשלומים
| הצהרה | N | ממוצע | |
| 1. | בארגון בו אני עובד(ת) משלמים בעיקר בצ'קים | 511 | 4.463 |
| 2. | אצלנו משלמים ע"י העברות בנקאיות (מס"ב) | 475 | 2.832 |
| 3. | תשלום לספקים נעשה פעם בחודש | 487 | 3.917 |
| 4. | עיכובים בתקבולים גוררים עיכוב מקביל בתשלומים לספקים | 448 | 2.013 |
| 5. | אצלנו משתמשים בהמחאות דחויות לביטחון. | 481 | 2.448 |
| 6. | תנאי התשלום הרגילים אצלנו הם שוטף + 30 | 420 | 3.327 |
הערה ללוח 4: מספרי המשיבים שונים מהצהרה אחת לשנייה כי על כל שאלה יכול היה להיות המשיב לדלג ע"י סימון משבצת "לא רלוונטי" בשאלון. ניקוד ממוצע גבוה פירושו התאמה גבוהה יותר בין המציאות בחברה המשיבה לבין ההצהרה המובאת בשאלון.
בטחונות וערבויות
סוגיית הביטחונות כנגד אשראי מעסיקה מאד את הלקוחות העסקיים. רבים ממשתתפי הסקר הם צרכנים של אשראי בנקאי וכידוע, הביטחונות הם חלק בלתי נפרד מתיק האשראי של הלקוח. מתוך משתתפי המדגם, רק 429 נשאלים מסרו לנו מידע אם יש להם או אין להם ביטחונות ו/או ערבויות. לפיכך, בהמשך נבסס את הניתוח הסטטיסטי רק על תצפיות אלה.
כזכור, הביטחונות (collaterals) הם בעיקרם "ביטחון פנימי", דהיינו, שיעבוד של נכס קיים. מדובר בעצם בשעבוד ספציפי על נכס המוגדר כמשכון. בישראל מקובלים שני סוגים כלליים של בטחונות: א. שיעבוד קבוע, ראשון בדרגה, על הנכסים הקבועים שרוכשת ותרכוש החברה מקבלת האשראי במסגרת תוכנית ההשקעות שלה. הנכסים הקבועים כוללים לא רק בניינים וציון הון, אלא גם ידע, זיכיונות, פטנטים וכו'. ב. שיעבוד צף, בדרגה העדיפה ביותר, על כל הרכוש השוטף של החברה.
איך מגדירים את הביטחונות? בדרך כלל, ערכי הנכסים הקבועים מחושבים באותו אופן שבו הם מוגדרים בדוחות הכספיים המותאמים. כלומר, מדובר בעצם ביתרות הנכסים המחושבים לאחר ניכוי הפרשות ספציפיות לפחת, והפרשות אחרות לירידת ערכם של הנכסים. גם הרכוש השוטף, שעליו נרשם שיעבוד, נקבע לפי הגדרתו החשבונאית והוא כולל בדרך כלל מלאי, שטרות לגבייה, המחאות דחויות, נכסים פיננסיים וכיו"ב.
כאמור, סוג נפרד של גיבוי לחוזה אשראי הוא בטחונות חיצוניים. למעשה, מדובר בערבויות (guarantees) של גופים משפטיים חיצוניים לפירמה. במקרים רבים מדובר בערבות של גופי תיווך, בערבות של חברות קשורות או אף בערבות אישית של בעלי העסק הלווה. ערבות דומה בפועל להתחייבות של הערב להזרים הון עצמי במקרה שהחייב יימנע מהחזרת החוב. איך מגדירים ערבויות לצורכי מחקר זה? ובכן, אנו כללנו ערבויות להבטחת אשראי בלבד. מדובר בכתב שיפוי מותנה הנמסר לנותן האשראי (הבנק) למילוי התחייבותו של מקבל האשראי. מאידך, לא כללנו ערבויות ביצוע וערבויות להבטחת השקעות בנדל"ן, שעדיין לא נמסר ללקוח הסופי של החברה הלווה.
התפלגות הביטחונות לפי קטגוריות עיקריות מופיעה בלוח 5. כאמור רק 429 נשאלים מסרו מידע על קיום של ביטחונות או היעדרם. מכאן ואילך אנו מתבססים רק על המידע שסופק על ידי המשיבים הללו. בטחונות פנימיים הם הדומיננטיים ביותר: שיעבוד של רכוש שוטף הוא האמצעי המקובל ביותר כגיבוי לאשראי בנקאי. בתוך הקטגוריה של נכסים שוטפים המשמשים כמשכון, בולט בדרך כלל המשקל של המחאות דחויות (26.7% מהסה"כ המופיע בלוח 5). גם נכסים פיננסיים כמו תיקי ניירות ערך ופיקדונות שכיחים בשימוש כבטחונות לאשראי. סוג שני של בטחונות כולל שיעבוד של נכסים קבועים (בהיקף של כ – 26%) ובעיקר שיעבוד של ציוד בעל ערך מסחרי. בישראל מקובל גם לשעבד רכב כבטחון לאשראי הניתן במסגרת חוזה חכירה. חשוב לציין, שבשנים האחרונות עלה משקלם של הממסרים (המחאות דחויות) ושל חוזי אשראי (הלוואות כנגד יתרות של כרטיסי אשראי שעדיין לא הגיע מועד פדיונם), ובמקביל ירד משקלם של שעבודים כנגד רכוש קבוע.
לוח 5: הביטחונות השכיחים
|
סוג הבטחונות
|
בטחונות שנותנים
לבנק 429)=N)
|
|
שיעבוד של רכוש שוטף*
|
44.0%
|
|
שיעבוד של רכוש קבוע: נדל"ן, רכב וציוד**
|
26.1%
|
|
סה"כ בטחונות פנימיים
|
70.1%
|
|
בטחונות חיצוניים:ערבות אישית וערבות צד ג'
|
14.5%
|
|
אין בטחונות
|
15.4%
|
|
סה"כ
|
100%
|
הערות ללוח 5:
* שיעבוד של רכוש שוטף כולל 26.7% של ממסרים (בעיקר צ'קים דחויים), ו- 17.3% של נכסים פיננסיים אחרים ובכללם חוזי תשלום לטובת החברה.
** שיעבוד של רכוש קבוע כולל בעיקר שיעבוד של כלי רכב וציוד הון אחר בסך 19.1% ושיעבוד של נכסי דלא-ניידי בערך של 7% מסך הביטחונות.
בארץ יש משקל נכבד גם לערבויות: קרוב ל – 15% מחוזי ההלוואות שנסקרו במדגם שלנו. אמנם, בממוצע ערבויות הן פחות מקובלות כבטחון לאשראי, אך משקלן הולך ועולה אצל לווים שיש להם מעט נכסים שוטפים שניתן לשעבד, או שיש ברשותם מעט נכסים קבועים שניתן למוסרם כבטחון. ערבויות צד ג' הניתנות על ידי בנקים הן נדירות יחסית. ערבויות צד שלישי מייצגות, בדרך כלל, ערבויות של חברות קשורות לחברה הלווה. בחברות קטנות יותר מקובלת גם ערבות אישית של בעלי החברה. מאידך, המשקל של ערבויות אישיות וערבויות צד ג' נשאר קבוע פחות או יותר בשנים האחרונות. עוד נציין ש – 15% נוספים מהנשאלים לא נתנו בטחונות או ערבויות להלוואות שקיבלו בשנת הסקר.
היקף הביטחונות והערבויות
בלוח 6 מוצג היחס שבין ערך הביטחונות והערבויות (כל אחד בנפרד) לבין ערך ההלוואה. מתברר כי בפועל היה ערך הביטחונות הפנימיים גבוה בממוצע פי 3.3 מיתרת ההלוואה. הערך של הערבות (בטחונות חיצוניים) היה קרוב לפי 3 מערך ההלוואה. אלה הם ערכים אשר לכאורה נראים גבוהים בהרבה מהנסקר בספרות התיאורטית. בספרות התיאורטית, הדנה בתפקיד הביטחונות, יש אפשרות ללווה להסתפק בביטחונות המכסים רק חלק מההלוואה. בפועל, בארץ לא נתקלנו בכך. הביטחונות בפועל גדולים תמיד מערך ההלוואה.
באשר ליחס בין הבטחונות לבין גובה ההלוואה, יש לציין שאנו בודקים את ערך הביטחונות ואת ערך יתרת ההלוואה בסוף השנה. ייתכן שבעת שההלוואה ניתנה, היו הביטחונות שווים בערכם להלוואה או גבוהים ממנה אך במעט. בסוף השנה יהיו הרישומים שונים מאשר בעת מתן ההלוואה. בפועל, יש כמה הסברים אפשריים למצב המיוחד הנצפה בישראל. א. חלק מההלוואה הוחזר במשך הזמן אך הביטחונות נשארו בערכם המקורי. ב. ערך הביטחונות הרשום בספרי הפירמה עלה במשך תקופת ההלוואה (למשל, בשל עליית ערך המלאי). ג. בסוף השנה משתדלים הלווים להחזיר חלק מההלוואות, אך משיקולי עלות אינם מסירים במקביל את השעבודים. ד. הביטחונות ניתנים כנגד קווי אשראי ונקבעים לפי היקפם. אנו בוחנים את יתרת ההלוואה והיא בדרך כלל יותר קטנה, כי יש נטייה, אצל רוב החברות, להימנע מניצול מלא של קו האשראי.
הסבר אפשרי נוסף למצב הנצפה בישראל, קשור בעלויות של מימוש. כפי שטוען Plaut (1985), מבחינה עקרונית ביטחונות ניתנים כדי לאכוף הכנסה עתידית שתינתן לטובת המלווה במצבים של חדלות פירעון. ואולם, בפועל, מאוד ייתכן שאין הסכמה על הערך של הביטחון עצמו. כלומר,אפשרי שהערך של הביטחון ללקוח (הרשום כערך הספרים החשבונאי) שונה מהערך לבנק המלווה. ההבדל בין הערכים המיוחסים לאותו ביטחון עצמו נובע משני מקורות. ראשית, ערך הביטחון לבנק תלוי גם בעלות של צעדי המימוש במישור המשפטי. כדי לממש ביטחון צריך לפעמים לעבור שורה של הליכים משפטיים הכרוכים בעלויות משמעותיות. שנית, לחלק מהביטחונות יש ערך אינהרנטי גבוה יותר ללקוח מאשר למלווה. הסיבה היא שהלקוח מיומן יותר בשימוש של ציוד הון המותאם לצרכיו מאשר אחרים. המלווה לוקח בחשבון שיפסיד ערך בשעה שיבוא לממש את הביטחון על ידי מכירתו לצד שלישי. לפיכך הוא תובע ביטחון בערך גבוה מהרשום בספרי הלווה[iv].
בלוח 6 ניתן גם הפיזור של ערך הספרים של הביטחונות ביחס להלוואה המנוצלת לפי שני סוגי הביטחונות: בטחונות פנימיים ובטחונות חיצוניים (ערבויות). כל אחד מהם מסווג הן לפי משך הקשר בין הלקוח לבנק והן לפי גודלו של הלקוח (כל אחד בנפרד). בחלק השני של לוח 6 בולטת ירידה של יחס הביטחונות להלוואות, משני הסוגים, עם עליית משך הקשר עם הבנק. אצל לקוחות חדשים יחס זה גבוה פי שניים כמעט מאשר אצל לקוחות ותיקים. בחלק הראשון של לוח 6 מתברר כי ערך הביטחונות ביחס לערך ההלוואה יורד גם עם גודל החברה הלווה. מתברר שללווים גדולים מאוד יש יתרון רב על פני לקוחות עסקיים קטנים, לא רק בתחום התמחור והזמינות של הלוואות בנקאיות, אלא גם בדרישה המתונה יחסית להפקדת בטחונות. שוב, אותה מגמה בולטת הן ביחס לביטחונות פנימיים והן ביחס לערבויות. הלקוחות הגדולים נדרשים לספק שולי ביטחון מצומצמים יחסית ללקוחות הקטנים והם נדרשים גם להביא פחות ערבויות[v].
לוח 6 : היחס בין הערך הרשום (recorded value) של הביטחונות ביחס לערך ההלוואות בתאריך המאזן (שנים שונות)
- לפי גודל הלווה
|
מספר עובדים
|
ביטחון ריאלי/פנימי N=301
|
ביטחון פיננסי/חיצוני
N=62
|
|
2-5
|
3.9
|
3.8
|
|
6-10
|
3.8
|
3.9
|
|
11-30
|
3.6
|
3.0
|
|
31-100
|
2.6
|
2.4
|
|
100+
|
1.8
|
1.4
|
|
ממוצע
|
3.3
|
2.9
|
2. לפי משך הקשר עם הבנק
|
ותקבסניף (שנים)
|
ביטחון ריאלי/פנימי
N= 301
|
ביטחון פיננסי/חיצוני
N = 62
|
|
1-5
|
4.2
|
4.0
|
|
6-10
|
4.1
|
3.5
|
|
11-15
|
3.1
|
3.0
|
|
16-20
|
2.9
|
2.6
|
|
21+
|
2.4
|
1.8
|
|
ממוצע
|
3.3
|
2.9
|
הערה ללוח 6: ביטחון ריאלי/פנימי הוא נכס הרשום במאזן הפירמה והמשועבד לנותן ההלוואה. ביטחון פיננסי/חיצוני הוא התחייבות של צד שלישי (בדרך כלל הבעלים) לשלם את היתרה הלא נפרעת של ההלוואה. הביטחון החיצוני נקרא גם ערבות, שכן נותן הביטחון ערב למילוי התחייבות ההחזר של נוטל ההלוואה. ראוי לציין כי הנתונים בלוח זה מתייחסים רק ללווים שנתנו ביטחון או ערבות. בנוסף להם יש עוד 66 לווים שלא מסרו לבנק ביטחונות או ערבויות.
גיבוי של ביטחונות
כאמור, אנו מעוניינים לדעת מה הם הגורמים המשפיעים על עצם הדרישה לביטחונות. לוח 7 מביא תוצאות של אומדנים. ספציפית, אנו שואלים מהי ההסתברות שהלוואה נתונה תהיה מגובה בביטחונות (טור 1 ו-2) או בערבויות (טור 3 ו-4) ניסינו להשתמש בשני מדדים לסיכון הלווה. שניהם מבוססים על יחסים פיננסיים. בטרם נפרט, חשוב לציין את המגבלות של שימוש ביחסים פיננסיים. ייתכן בהחלט שהמדדים הפיננסיים של נגישות לאשראי או של המחויבות לתת ביטחון אינם מדויקים. ראשית, לא ברור אפריורי שקציני האשראי בבנקים שמים דגש מיוחד דווקא על מדדים אלה. יכול להיות שיש להם קריטריונים אחרים שאינם ידועים לחוקר חיצוני. שנית, הכללת נתונים פיננסיים יוצרת הטיה הקשורה במשמעות הכלכלית של הנתונים. לא לכל הכללים החשבונאיים יש משמעות כלכלית ברורה. שלישית, מחקרים על פשיטות רגל הראו שגם לאחר שנלקחו בחשבון מדדים פיננסיים כגון זרמי כספים, יחסי נזילות וכו', עדיין נותרה שונות גדולה שאיננה מוסברת. בכל זאת, בהיעדר אפשרות אחרת, גם אנו משתמשים ביחסים פיננסיים מקובלים.
מדד הסיכון המופיע בשורה הראשונה של לוח 7 מבוסס על היחס שבין התקבולים לבין התשלומים. יחס זה לקוח מדו"ח רווח והפסד של השנה הקודמת. ההנחה היא שככל שהיחס הזה גבוה יותר, קטן הסיכון לאי החזר של ההלוואה. בשורה השנייה בלוח 7 מופיע תחליף ליחס התקבולים לתשלומים. זהו מדד הנזילות המוגדר כיחס השוטף, דהיינו, נכסים שוטפים חלקי התחייבויות שוטפות. יחס זה חושב על פי המאזן. היחס השוטף מקובל בדרך כלל כמדד לנזילות, אך אפשר לראות בו גם קנה מידה לסיכון. ככל שהוא גבוה יותר, יש לחברה יותר נכסים נזילים המאפשרים עמידה בתנאי ההחזר של ההלוואה. הואיל ויש קשר סטטיסטי הדוק בין שני המדדים, הרצנו שתי גרסאות של המשוואה. האחת עם היחס שבין תקבולים לתשלומים והשנייה עם היחס השוטף. ההרצות החלופיות אינן גורמות לשינוי מהותי בשאר המקדמים.
המקדם של מדד הסיכון של הלווה, ביחס לביטחונות פנימיים, איננו מובהק סטטיסטית (כלומר, איננו שונה במובהק מאפס). אפשר שהדבר נובע מכך שמדדי הסיכון בהם השתמשנו — מדד התקבולים והתשלומים ומדד היחס השוטף — אינם מודדים את הסיכון בצורה נכונה. בכל מקרה, תוצאה זו איננה עקבית עם ההשערה שביטחונות משמשים רק כתמריץ ללווה להימנע מסיכון מוסרי (moral hazard) או מניסיון לצמצם בחירה שלילית (adverse selection). חוקרים כגון Boot, Thakor & Udell (1991) טוענים שהיעדר מובהקות של הקשר בין מדד סיכון כלשהו לבין קיום של ביטחונות פנימיים קשור, כנראה, לכך שהביטחונות הפנימיים הם נכסים קיימים של העסק. לכן, הם לא מגדילים או מקטינים את ההפסד האישי של בעלי העסק במקרה של חדלות פירעון. טיעון זה מתיישב כשלעצמו עם גישת האיתות (signaling). לפי גישה זו כדי שאיתות יהיה אמין, צריך להשקיע בו משאבים כלכליים. המאותת צריך להתאמץ כדי לשכנע את שותפיו לעסקות עתידיות שהוא טוב יותר מאחרים. אם איננו משקיע משאבים ביצירת האיתות עצמו, לא ייצר איתות אמין. ההסבר לכך הוא פשוט: ביטחונות פנימיים נותנים רק עדיפות לחלק מהמלווים. הם לא משפיעים על תהליך הייצור ואינם משנים את פרופיל הסיכון הכללי של הלווה.
המקדמים של שאר המשתנים, למעט חריגות קלות, נותנים תמונה ברורה יותר. הלוואות גדולות יותר (שורה שלישית בלוח 7) מטילות על הבנק המלווה סיכון גבוה יותר ולפיכך יידרש הלקוח להפקיד גם ביטחונות פנימיים וגם ביטחונות חיצוניים[vi]. זוהי עדות התומכת בטיעון שביטחונות פנימיים וחיצוניים כאחד משמשים להורדת סיכוני האשראי. בכל מקרה, ראוי לציין את הקשר החיובי שבין גודל ההלוואה לדרישה של ביטחונות או ערבויות במסגרת יחסי בנק-לקוח.
לוח 7: הגורמים הקובעים את קיומן של הלוואות כנגד בטחונות
|
משתנה
|
בטחון פנימי ריאלי
|
בטחון חיצוני: ערבות
|
||
|
1. מדד סיכון: יחס תקבולים לתשלומים
|
0.012-
(0.020)
|
0.044
(0.311)
|
||
|
2. מדד נזילות: יחס שוטף
|
0.010-
(0.021)
|
0.030
(0.034)
|
||
|
3. ערך ההלוואה (log של אלפי שקלים)
|
0.527
(0.064)
|
0.572
(0.089)
|
0.156
(0.019)
|
0.131
(0.097)
|
|
4. משך הקשר עם הבנק log שנים
|
0.177
(0.049)
|
0.161
(0.056)
|
0.138-
(0.039)
|
0.117-
(0.076)
|
|
5. גיל הלווה (משתנה דמה)
|
0.093
(0.067)
|
0.097
(0.061)
|
0.385-
(0.064)
|
0.216-
(0.094)
|
|
6. מספר הקשרים הבנקאיים
|
0.051-
(0.020)
|
0.044-
(0.017)
|
0.016-
(0.007)
|
0.010-
(0.011)
|
|
7. היחס בין רכוש קבוע לסך הנכסים
|
0.706-
(0.25)
|
0.701-
(0.045)
|
0.431-
(0.029)
|
0.391-
(0.341)
|
|
8. היקף המכירות של הלווה
|
0.046-
(0.021)
|
0.030-
(0.018)
|
0.027-
(0.014)
|
0.017-
(0.013)
|
|
מקדם המתאם המותאם, ²R
|
0.25
|
0.21
|
0.12
|
0.09
|
הערות ללוח 7:
- בטחון פנימי הוא רכס הרשום במאזן הפירמה אשר משועבד לנותן ההלוואה. בטחון חיצוני הוא התחייבות של צד שלישי (בדרך כלל הבעלים או חברות קשורות) לשלם את היתרה הלא נפרעת של ההלוואה. בטחון זה נקרא לעיתים ערבות, כי נותן הביטחון ערב למילוי ההתחייבות להחזר של מקבל ההלוואה.
- לוח זה מתאר את אומדני ההסתברות שהלוואה תהיה מגובה בביטחונות (בטור הראשון והשני) או בערבויות (בטור השלישי והרביעי). סטיות התקן האסימפטוטיות מובאות בסוגריים מתחת לאומדני המקדמים.
הקשר החיובי המובהק למקדם הוותק (של משך הקשר בין הלקוח לבין הבנק) אף הוא עקבי עם ההשערה שביטחונות פנימיים נותנים בעיקר עדיפות, לבנק המלווה על פני נושים אחרים. זה מתקשר גם לטיעון של Longhofer & Santos (2000), שללווים יש תמריץ לתת ביטחונות פנימיים דווקא כאשר הקשר בין הלקוח לבנק ניזון מותק ארוך. כאשר יש היכרות ארוכה בין הלקוח לבין הבנק, הבנק המלווה ישתדל לעזור ללווה הנמצא בקשיים פיננסיים. גם Welch (1997) טוען שאפילו אם לבנק יש עדיפות לקבלת חלק מהנכסים במקרה של פירוק, כדאי לו לסייע ללווה המתקשה בפירעון במידה ומדובר בקושי זמני.
במקרה של ערבות (טורים 3 ו-4), המקדם של מדד הסיכון אמנם חיובי, אך איננו שונה במובהק מאפס. שוב, ייתכן שבחרנו מדד סיכון לא מדויק. במקביל, משך הקשר עם הבנק משפיע על ערבויות בקשר שלילי. מקדם זה פחות מובהק מבחינה סטטיסטית. בשונה מהמקרה של בטחונות פנימיים, מתברר שלווים המוכרים לבנק במשך שנים רבות נדרשים פחות להציב ערבויות שהן חיצוניות לפירמה. אפשר שמשך הקשר הוא גם מדד עקיף למדד הסיכון, שהרי יחסי בנק-לקוח ארוכים מאפשרים לבנק צבירת מידע רב יותר על הלקוח.
גיל הלווה הוא משתנה דמה המקבל את הערך 1 אם הקשר שבין הלווה לבין הבנק נמשך יותר מעשר שנים ואת הערך 0 במידה והקשר ביניהם נמשך פחות מעשר שנים. הבחירה של משתנה דמה נובעת מהצורך להימנע ממולטיקוליניאריות בין משך הקשר עם הבנק לבין גיל הלווה. המקדם ביחס לביטחון פנימי הוא חיובי אך איננו מובהק, המקדם ביחס לביטחון חיצוני הוא שלילי ומובהק מבחינה סטטיסטית. כלומר, חברות ותיקות אינן מתבקשות לתת ערבות חיצונית. הדרישה למתן ערבות חיצונית מקובלת יותר דווקא כשהלווה הוא חברה צעירה.
אם ביטחונות משמשים עבור המלווה כאמצעי לשיפור מצבו במקרה של פשיטת רגל, אזי נצפה לקשר חיובי בין הדרישה לביטחונות לבין מספר הקשרים הבנקאיים. הסיבה לכך היא שכל בנק מלווה רוצה לשפר את מצבו ביחס לבנקים אחרים, שעימם מקיים נוטל האשראי קשרי בנק-לקוח. בפועל, מתברר שקיים קשר שלילי ומובהק, השונה מאפס, הן במשוואת הביטחונות והן במשוואת הערבויות. תוצאה זו, שהיא לכאורה מנוגדת לאינטואיציה, נובעת אולי מהיחס למידע פנימי. כלומר, כל מלווה מבקש להימנע מלספק (באופן עקיף) מידע פנימי שלו ולהסתמך על המידע של הבנק השני. Rajan & Winton (1995) טוענים, שעצם קיומם של קשרים עם כמה בנקים מעיד על כך שהלווה הוא פחות מסוכן, שהרי עבר "סינון כפול". המקדם השלילי והמובהק של משתנה זה תואם גישה זו.
היחס בין הרכוש הקבוע לסך הנכסים קשור בדרך כלל ליציבות של העסק. יציבות זו נובעת או מוותק בשוק המוצרים או מסוג הפעילות הענפית. ישנם ענפים בהם נדרש הון פיזי גבוה יותר מאשר באחרים. כאשר מדד היציבות גבוה יותר, מצטמצמת הדרישה לביטחונות (מקדם שלילי בשורה מספר 7 בלוח 7). אפשר לראות ביחס זה גם מדד לביטחון. ככל שהוא גבוה יותר, יש לפירמה יותר נכסים קבועים כאחוז מסך הנכסים, ולכן מבחינת המלווה היא נחשבת אולי לבטוחה יותר. לפיכך תהיה נטייה להשתמש פחות בגיבוי של ביטחונות וערבויות. משתנה זה מובהק במיוחד כשמדובר בביטחונות פנימיים, אך איננו משפיע באופן מובהק על הדרישה לערבויות.
לבסוף, כללנו משתנה המתאר את גודלו של הלווה ובמקרה שלנו הוא נמדד בהיקף המכירות. כשמדובר על גודל הפירמה, יש כנראה שני כוחות הפועלים בכיוונים מנוגדים בהקשר שלנו. מצד אחד, טוענים שלווה גדול יותר יכול להיות פטור מהצבת ביטחונות כי יש לו בדרך כלל כוח שוק בשוק המוצרים ויש עליו יותר מידע פיננסי ולפיכך, אפשר לכאורה לראותו כבטוח יותר. מצד שני, ללווים קטנים יש קשר קל יותר עם הבנק, כי עסקיהם פחות מסובכים ולבנק קל לעקוב אחריהם ולפיכך, יסכים אולי להסתפק בפחות ביטחונות. בארץ יש גורם נוסף והוא קשרי הבעלות לקבוצות עסקיות. עסקים גדולים הם לעיתים קרובות חלק מקבוצה ולפיכך, קל להם להציג ביטחונות חיצוניים (ערבויות) על ידי חברות קשורות.
השפעת הביטחונות על מחיר האשראי
עתה נחזור לשאלה שבה התחלנו: האם להלוואות המגובות בביטחונות או בערבויות יש יתרון משמעותי מבחינת גובה הריבית, על פני הלוואות שאינן מגובות בביטחונות? לצורך זה אנו אומדים את משוואה 3 לעיל בגרסה אמפירית. תוצאות האומדנים תומכות בהשערה שביטחונות פנימיים נותנים בעיקר עדיפות למלווה רושם המשכון ביחס למלווים אחרים אם הלווה נכנס לקשיים כספיים. עוד יש תמיכה בהשערה שערבויות, שהן ביטחונות חיצוניים ללווה, ניתנות כתמריץ לצמצם את הסיכון המוסרי (moral hazard) המוטל על הבנק המלווה. בשני המקרים נראה שיש קשר שלילי בין קיום של ביטחונות או ערבויות לבין מחיר ההלוואות. הקשר השלילי שבין בטחונות פנימיים לריבית הוא מובהק במיוחד (המקדם עצמו בעל ערך גבוה). הן המקדם והן מובהקותו יורדים במקרה של בטחונות חיצוניים.
האומדנים של משוואה 3 דלעיל, בגרסה של רגרסיה ליניארית (מובאים בלוח 8) מבהירים אפוא מהי ההשפעה של ביטחונות על שער הריבית. זה המקום להזכיר שבעיה מקובלת באמידת ההשפעה של הימצאות ביטחונות על שער הריבית היא החשש מאנדוגניות. סביר לצפות שלווים מסוכנים יידרשו לשלם גם שער ריבית גבוה וגם יתבקשו להפקיד ביטחונות גבוהים יותר. במקרה שלנו חשש זה הוא פחות מוצדק כי במשוואה הקודמת כללנו כמה משתנים שאמורים לקחת בחשבון את הסיכון של הלווה.
כדי למתן במידה נוספת את בעיית האנדוגניות, הרגרסיה שמקדמיה מופיעים בלוח 8 מתחשבת גם במאפיינים הספציפיים של הלווה, דהיינו במשך הקשר שבין הבנק לבין הלקוח ובגובה ההלוואה. הקשר בין הבנק ובין הלווה (Bank-Customer Relationship) נידון לא מעט בספרות (למשל, אצל Ongena & Smith (2000)) ונמצא בעל השפעה לא חזקה במיוחד. זה לא המצב בארץ. אפשר לחשוב שבישראל יש לקשר זה משקל רב יותר, כי הבנקים מקפידים אולי לשמור על קשר הדוק יותר עם הלווה העסקי.
לוח 8: בטחונות ושער הריבית על הלוואות בנקאיות
|
משתנה
|
מקדם וסטיית תקן
|
מובהקות
|
|
בטחונות פנימיים (משתנה דמה)
|
0.491-
(0.098)
|
***
|
|
בטחונות חיצוניים (משתנה דמה)
|
0.111-
(0.081)
|
*
|
|
ערך ההלוואה (log של אלפי שקלים)
|
0.308-
(0.024)
|
***
|
|
משך הקשר בנק-לקוח (log של שנים)
|
0.313
(0.058)
|
***
|
|
מקדם המתאם המתואם R²
|
0.153
|
|
|
תצפיות, N= 429
|
הערות ללוח 8:
1. המשתנה התלוי הוא שער הריבית על ההלוואה כמדווח על ידי הלווה.
2. בטחון פנימי הוא נכס הרשום במאזן הפירמה אשר משועבד לנותן ההלוואה. בטחון חיצוני הוא התחייבות של צד שלישי (בדרך כלל הבעלים או חברות קשורות) לשלם את היתרה הלא נפרעת של ההלוואה. בטחון זה נקרא לעיתים ערבות, כי נותן הבטחון ערב למילוי ההתחייבות להחזר של מקבל ההלוואה.
3. סטיות התקן מופיעות בסוגריים מתחת למקדמים. שלושה כוכבים מסמנים שהמקדם מובהק ברמה של 1%, שני כוכבים מציינים מובהקות סטטיסטית ברמה של 5% וכוכב אחד מובהקות ברמה של 10%.
מתוך לוח 8 אנו למדים, בשונה מארצות אחרות, שקיומם של ביטחונות ריאליים ופחות מכך של ערבויות, מוריד את שער הריבית שמשלם הלקוח העסקי על הלוואה בנקאית. כנראה שעצם קיומם של ביטחונות, ובמיוחד ביטחונות פנימיים, מקטין את סיכון המלווה במצב של חדלות פירעון וזה משתקף בתמחור ההלוואה. גודלם היחסי של המקדמים מעיד שמדובר באפקט חזק גם מבחינה כמותית. מדובר בהנחה מובהקת, של חצי אחוז, בשער הריבית שנדרש הלקוח לשלם אם הוא משעבד נכסים קיימים. עוד כעשירית האחוז מופחתת משער הריבית כאשר מפקידים ביטחונות חיצוניים בידי הבנק. עוד נציין שערך ההלוואה מופיע בסימן שלילי ומובהק. כנראה שהסיבה לכך היא הקורלציה הגבוהה בין גודל ההלוואה לבין גודל הלקוח. כלומר, לקוחות גדולים נוטלים הלוואות גדולות והם נחשבים כבטוחים יותר (שאר התנאים שווים) ולפיכך, מקבלים הפחתה בגובה הריבית. לבסוף, משך הקשר בין הבנק לבין הלקוח מופיע בסימן חיובי ומובהק. אין לנו הסבר טוב למקדם זה.
References
Atanasova, C.V. and N. Wilson (2004). “Disequilibrium in the UK Corporate Loan Market”, Journal of Banking and Finance, 28, pp. 595-614.
Berger, A. N. and G. F. Udell (1990). “Collateral, Loan Quality and Bank Risk”, Journal of Monetary Economics, 25, pp. 21-42.
Berger, A. N. and G. F. Udell (1995). “Relationship Lending and Lines of Credit in Small Firm’s Finance”, Journal of Business, 68, pp. 351-381.
Berger, A. N. and G. F. Udell (1998). “The Economics of Small Business Finance: The Role of Private Equity and Debt Markets in the Financial Growth Cycle”, Journal of Banking and Finance, 22, pp. 613-673.
Besanko, D. and A.V. Thakor (1987). “Collateral and Rationing: Sorting Equilibria in Monopolistic and Competitive Credit Markets”, International Economic Review, 28, pp. 671-690.
Bester, H. (1987). “The Role of Collateral in Credit Market with Imperfect Information”, European Economic Review, 31, pp. 887-899.
Bester, H. (1994). “The Role of Collateral in a Model of Debt Renegotiation”, Journal of Money, Credit and Banking, 26, pp. 72-86.
Boot, A. W., A. V. Thakor and G, F. Udell (1991). “Secured Lending and Default Risk: Equilibrium Analysis, Policy Implications and Empirical Results”, Economic Journal , 101, pp. 458-472.
Coco G. (1999). “Collateral Heterogeneity in Risk Attitude and Credit Market Equilibrium”, European Economic Review, 43, pp. 559-574.
Coco G. (2000). “On the Use of Collateral”, Journal of Economic Surveys, 2, pp. 191-214.
De-Meza, D. and C. Southey (1996). “The Borrower’s Curse: Optimizm, Finance and an Entrepreneurship”, Economic Journal, 106, pp. 375-386.
Diamond, D. (1991). “Monitoring and Reputation: The Choice between Bank Loans and Directly Placed Debt”, Journal of Political Economy, 99, pp. 689-721.
Gertler, M. and S. Gilchrist (1994). “Monetary Policy, Business Cycles and the Behavior Small Manufacturing Firms”, Quarterly Journal of Economics, 109 (2), pp. 309-340.
Harhoff, D. and T. Korting (1998). “Lending Relationships in Germany – Empirical Evidence from Survey Data”, Journal of Banking and Finance, 22, pp. 1317-1353.
Hausman, J. and D. McFadden (1984). “A Specification Test for the Multinomial Logit Model”, Econometrica, 52, pp. 1219-1240.
Hausman, J. A.; W. K. Newey and J.L Powell (1995). “Non-Linear Errors in Variables: Estimation of Some Engle Curves”, Journal of Econometrics, 65, pp. 205-233.
Longhofer, S. D. and J. A. Santos (2000) “The Importance of Bank Seniority for Relationships Lending”, Journal of Financial Intermediation, 9, pp. 57-89.
Manove, M., A. J. Padilla and M. Pagano (2002). “Collateral vs. Project Screening: A Model of Lazy Banks”, Rand Journal of Economics, 32 pp. 726-744.
Melnik, A. and S. E. Plaut (1986). “Long Commitment Contracts, Terms of Lending and Credit Allocation”, Journal of Finance, 41, pp. 425-435.
Melnik, A. & K. Simhony-Boniel (2003). “The Quality of Bank Services to Business Cleints” (Hebrew), Quarterly Banking Review, 152, pp. 108-125.
Plaut, S. E. (1985). “The Theory of Collateral”, Journal of Banking and Finance, 9, pp. 401-419.
Rajan, R. (1992). “Insiders and Outsiders: The Choice between Informed and Arm’s Length Debt”, Journal of Finance, 47, pp. 1347-1400.
Rajan, R. and A. Winton (1995). “Covenants and Collateral as Incentives to Monitor”, Journal of Finance, 50, pp. 1113-1146.
Smith, C. W. and J. B. Warner (1979). “On Financial Contracting: An Analysis of Bank Covenants”, Journal of Financial Economics, 7, pp. 117-161.
Stiglitz, J. and A. Weiss (1981). “Credit Rationing in Markets with Imperfect Information”, American Econ. Review, 71, pp. 393-401.
Stiglitz, J. and A. Weiss (1983). “Incentive Effects of Termination: Applications to the Credit and Labor Markets”, ”, American Econ. Review, 73, pp. 912-927.
Welch, I. (1997). “Why is Bank that Senior?: A Theory of Asymmetry and Claim Priority Based on Influence Costs”, Review of Financial Studies, 10, pp. 1203-1236.
הערות
[1] הכוונה לרווח מעל לרווח הנורמאלי המתקיים בתחרות.
[i] לכאורה, היה צריך לכלול גם וקטור של משתנים השייכים לבנק המלווה, אך בדיעבד הסתבר שלבנק אין השפעה של ממש. כלומר, ניסינו לכלול, בהרצות האמפיריות, משתנה דמה לבנקים (כגון אבחנה בין בנקים גדולים לבין בנקים קטנים). כולם יצאו בלתי מובהקים בעליל. המסקנה היא שכאשר מדובר בביטחונות, לכל הבנקים בישראל יש מדיניות דומה מאוד. הדרישות לביטחונות כמעט זהות בכל המערכת הבנקאית.
[ii] במודל שלנו ההחלטה לדרוש ביטחונות או ערבויות היא דיכוטומית. כלומר, המשתנה התלוי, L, מקבל את הערך 1 אם הלווה נדרש לתת ביטחונות ו – 0 אם לא נדרשו ביטחונות. במקרה כזה מדובר ב – Logit Model, שאין בו טעויות במשתנים. כללית,
Pr [L = 1 | X, B ] = G (ßX + αB ) וההתפלגות היא G (t) = 1 / 1-e- t
כאשר X מודד את הקשר בנק-לקוח ו – B הוא וקטור של משתנים המשפיעים על איכות הלווה. במקרה האמפירי שבו α <0 מבקש ההלוואה נחשב כאיכותי יותר ולכן תקטן ההסתברות שהוא יידרש לתת ביטחונות.
כללית, הפרמטרים של α ו – ß נאמדים בשיטה של נראות מקסימאלית (maximum likelihood). מבלי להיכנס לפירוט, האומדנים נמצאים על ידי כך שבוחרים ערך פרמטרי כזה שיביא למקסימום את log L.
[iii] המודל הקלאסי של טעויות במשתנים (errors-in-variables) איננו היחיד שבו משתנים ידועים, הנלקחים בחשבון במשוואה, אינם מודדים כראוי את הזכאות הכלכלית לקבל אשראי עם או בלי ביטחונות. לפיכך, נוהגים המשתמשים במודל זה להוסיף משתנים שיש להם רק קשר עקיף לאיכות הלווה או המלווה מתוך תקווה שהם ישפרו את רמת ההסבר. לעניין זה ראה גם Hausman, Newey and Pawll (1995). לא ניכנס לנקודה זו בהרחבה. נציין רק שאחת הבעיות של "טעויות במשתנים" היא מה שמכונה "זיהוי חסר" (under-identified model) כי קשה להבדיל בין שינויים בפרמטרים הקובעים זכאות לביטחונות לבין טעויות בהם (errors in variance). אם מניחים שהטעויות מתפלגות באופן נורמאלי עם פרמטרים ידועים, ניתן להגיע לרגרסיה ליניארית כמקרה מיוחד. הנחה זו הופכת את המודל למוגדר בדיוק: Just Identified. בגרסא האמפירית של משוואה 2 אנו משתמשים ב – logit model שהוא לא ליניארי מלכתחילה, ולפיכך מוגדר בדיוק גם ללא צורך בהנחות מיוחדות על "טעויות במשתנים".
[iv] עוד מעניין להזכיר, בעקבות Plaut (1985), שהביטחונות הרשומים כגיבוי להלוואה אינם בהכרח מעור אחד. כלומר, יכול להיות שהביטחונות הם לא נכס יחיד, אלא "תיק של ביטחונות" שכל אחד מהם הוא בעל איכות שונה. זו יכולה להיות סיבה נוספת להיות היקף הביטחונות גבוה מערך ההלוואה.
[v] במאמר מוסגר ראוי לציין שיש קשר גם בין גובה הביטחונות לבין הפעילות הריאלית של הלווים. כשמדובר בביטחונות פנימיים, היחס נע מ – 0.0 לחברות בענף אספקת חשמל ומים ועד ל – 7.4 בחקלאות. התחום של בטחונות חיצוניים (ערבויות) נע מ – 0.0 בענף התקשורת ועד 6.8 בענף הבנייה. אנו לא מדווחים על כל ההתפלגות הענפית בגלל מחסור בתצפיות לגבי כל ענף בנפרד. עם זאת, אנו מתרשמים מכך שחברות בעלות מעמד בענפים ריכוזיים (חשמל, מים, תקשורת, דלק) ואשר זרמי הכספים בהן יציבים, נדרשות לספק פחות בטחונות מאשר חברות בענפים תחרותיים ואשר זרם ההכנסות בהן כפוף לתנודות (חקלאות, בנייה, שירותים אישיים, מתכת, אלקטרוניקה, תוכנה וכיו"ב).
[vi] בסקר שעליו אנו מתבססים, התבקשו הלקוחות להשיב על שתי שאלות: "האם נתנה החברה ביטחונות כנגד הלוואה בנקאית בשנה החולפת?" וכן "האם הציגה החברה ערבות כנגד הלוואה בנקאית בשנה החולפת?" שאלות אלה מאפשרות גם מיון דיכוטומי וגם מיון על פי גובה הביטחון או הערבות כפי שהם נקובים בהערות לדוחות הפיננסיים. אנו מניחים שהערבות מתייחסת לכלל ההלוואות שקיבלה החברה. בפועל, ייתכן שחלק מההלוואה ניתן כנגד ביטחון פנימי (דהיינו כנגד שעבוד) וחלק אחר כנגד ביטחון חיצוני.