מאת: השופט יצחק עמית
קושי: 3 מתוך 5
זמן קריאה: 15 דקות

זהירות: צ'קים חוזרים

המציאות הנוכחית אינה מיטיבה עם לקוחות המערכת הבנקאית בכל הנוגע לחריגה ממסגרות אשראי ולצ'קים ללא כיסוי. אבל שופט ביהמ"ש המחוזי בחיפה מקווה כי התקנות החדשות בנושא ייצרו עתיד טוב יותר עבור כולנו. היכן נפגשות המערכת הפיננסית והמערכת המשפטית? להלן עיקרי הדברים שנשא בכנס השופט עמית בנושא "חריגה ממסגרות אשראי בחשבונות עו"ש" שנערך מטעם המרכז לדיני בנקאות במכללה האקדמית בנתניה

התופעה של צ'קים חוזרים הפכה לחזיון נפרץ במציאות הישראלית. נתכרסמה אמינותו של הצ'ק כאמצעי תשלום, ויעידו מאות אלפי התיקים בלשכות ההוצאה לפועל. החזרת צ'קים מסיבה של חוסר כיסוי היא "מכת מדינה" הפוגעת בחיי המסחר ומביאה לתגובת שרשרת של עסקים הנקלעים לקשיי נזילות עקב קבלת צ'קים ללא כיסוי וקושי בגבייתם.

ההשקה בין הבנקים לבתי המשפט

הצ'ק הוא אמצעי טכני לקיום חיוב, ובתי המשפט הדגישו פעמים רבות כי הוא נחשב לשווה כסף, וראוי שיעבור לסוחר כשווה כסף. במישור האזרחי, דיני השטרות נועדו לחזק אמינותו של השטר ככזה, בהיותו מסמך בעל סחירות וטהירות. לצ'ק הוענק אפוא מעמד מיוחד המאפשר לאוחז בו לפנות ישירות ללשכת ההוצאה לפועל לצורך גבייתו, ללא צורך לפנות תחילה לבית המשפט לקבלת פסק דין. הצ'ק עצמו נחשב לפסק דין, ולשכות ההוצאה לפועל, כידוע לכול, מוצפות בבקשות לביצוע צ'קים.

במישור הפלילי, סעיף 432 לחוק העונשין התשל"ז-1977 קובע עבירה פלילית מיוחדת של משיכת צ'ק ללא כיסוי. הטלת סנקציה פלילית נדרשה נוכח הנזק הגדול הנגרם למשק בשל הזרמת צ'קים הנחזים ככסף ושאינם כאלו. סעיף 432 לחוק העונשין תוקן בשעתו כך שיכלול גם צ'קים מעותדים כפי שנהוג ומקובל בחיי המסחר. אין זה סוד שמעטים מאוד המקרים שבהם מועמדים לדין מושכי צ'קים ללא כיסוי בעבירה זו. ואילו במישור המנהלי, נחקק חוק צ'קים ללא כיסוי התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), המהווה חקיקה לבר שטרית שנועדה לבצר ולחזק אמינותו של הצ'ק כאמצעי תשלום נפוץ וחשוב. המטרה המוצהרת של החוק היא לצמצם תופעת הצ'קים ללא כיסוי, תוך יצירת הסדר מפורט שבא לאזן בין הצורך להגן על הציבור מפני נגע השימוש לרעה בצ'קים לבין האינטרס הציבורי החשוב של השימוש באמצעי תשלום זה. החוק נחקק בשנת 1981, ותוקן בשנת 1992, בעקבות דו"ח ועדה שישבה על המדוכה. התיקונים שנוספו החמירו עם מושכי צ'קים לא כיסוי. חוק צ'קים ללא כיסוי מעסיק רבות את בתי המשפט. בהתחשב בהיקף האדיר של הגבלת חשבונות (מדי שנה יש עשרות אלפי חשבונות מוגבלים ואף עשרות אלפי מוגבלים חמורים), די באחוז מזערי של ערעורים על הגבלה כדי לגרום לעומס ניכר על בתי המשפט.

השאלה המרכזית

השאלה המסקרנת מבחינת בתי המשפט היא אם וכיצד ההנחיות החדשות של בנק ישראל יביאו לשינוי בהליך של ערעור על-פי החוק, הן מבחינת כמות הערעורים שיוגשו והן מבחינת תוכן הערעורים ודרך הבירור של הערעור. על מנת להשיב על שאלה זו נסקור בקצרה את המצב הקיים כיום בנושא זה[1].

נקדים ונצביע על כך שבהפעלת חוק צ'קים ללא כיסוי ניתן לבנק המסחרי מעמד מיוחד. הבנק ממלא תפקיד "מעין ממלכתי" שברגיל מסור בידי המדינה או בידי רשויות שלטוניות אחרות. הבעיה האינהרנטית בהפעלת החוק היא שהבנק חובש את כל הכובעים האפשריים: הבנק הוא גם צד מעוניין, גם תובע, גם שופט וגם מוציא לפועל. הבנק מסרב את הצ'קים, והוא גם המשיב בעתירתו של בעל החשבון לבית המשפט.

חוק צ'קים ללא כיסוי נועד להגן על הציבור ולא על הבנקים, עליהם נכפתה חובת הייצוג בבתי המשפט. מטרת הסנקציות המנהליות בחוק היא להעלות מוסר התשלומים במשק. אלא שהאינטרס של הבנק אינו זהה לאינטרס של הגנה על כלל הציבור. לא תמיד יש לבנק אינטרס עצמאי להגביל את הלקוח. נהפוך הוא, לבנק יש אינטרס פרטי מסחרי מובהק שעיקרו בכך שהלקוח ימשיך לעבוד עמו, ויכסה את יתרת חובו בחשבון, או יעמיד ביטחונות מספיקים לאשראי שקיבל.

הבנק עשוי להיקלע לניגוד אינטרסים בין התפקיד הציבורי שייעד לו המחוקק ובין האינטרס העצמי שלו כי הלקוח ימשיך לעבוד אתו. הצלחה של הבנק בדיון המשפטי עשויה לפגוע בבנק. הבנק עלול לאבד לקוח ולא לגבות את החוב בחשבון. מנגד, הלקוח נכון פעמים רבות להגיע להסדר עם הבנק לסילוק החוב או להעמדת ביטחונות נוספים, ובלבד שההגבלה תבוטל.

למרות העדר אינטרס עצמי בשאלה אם הלקוח יוגבל אם לאו, הבנק אינו "מתוגמל" על הופעתו בבית המשפט כמשיב, ולמעשה מממן את הייצוג המשפטי מכיסו (ומאחר שהסמכות המקומית נקבעת על-פי מקום סניף הבנק הנמשך, מתנהלים הדיונים בבתי משפט השלום בכל רחבי הארץ, מקרית שמונה ועד אילת).

להלכה, יחסיו הטובים של הבנק עם הלקוח אין בהם כדי לגרוע מחובתו לשמור על האינטרס הציבורי. למעשה, פעמים רבות אנו עדים לכך שהבנק טוען בשפה רפה בתשובה לערעור המוגש על-ידי לקוח שהוגבל. לעתים נכון הבנק להותיר הבקשה לשיקול דעת בית המשפט, ובלבד שהמערער יצהיר כי אין לו טענות כלפי הבנק. מי שאמור להגן על אינטרס הציבור הוא בית המשפט, שאמור לחרוג מתפקידו המסורתי על-פי השיטה האדוורסרית ו"ללחום" את מלחמתו של הבנק כמשיב, מקום בו הבנק מגיב באופן נרפה במסגרת ההליך המשפטי. בפועל אין לבית המשפט הכלים הדרושים לכך, מה שממחיש את הבעייתיות במעמדו של הבנק כמשיב.

לצד השיקול העסקי של הבנק להמשיך לעבוד עם הלקוח – שיקול זר מבחינת החוק – קיים גם שיקול הפוך. בהעדר הסדר בין הלקוח לבין הבנק, ניווכח כי הבנק מגן בלהט על ההגבלה מחשש כי אם יתקבל הערעור, הוא ייתבע לדין על-ידי הלקוח. סעיף 17 לחוק מעניק לבנק חסינות מאחריות פלילית בשל מעשה או מחדל שעשה בתום לב לצורך ביצוע החוק, אך אינו מעניק לבנק חסינות בנזיקין, אם יימצא כי ההגבלה לא הוטלה כדין. לכך יש להוסיף את עמדת הכוח שבה נמצא הבנק מול הלקוח במשא ומתן ביניהם על גובה מסגרת האשראי ועל היקף הביטחונות. אם הלקוח לא ייענה לדרישות הבנק, הוא צפוי לסירוב צ'קים ולהגבלת חשבונו.

לבנק ניתנה אפוא סמכות עם שיקול דעת חזק. יש המבקרים את המצב הקיים בטענה שהבנק עלול ליצור מצג לפיו הוא מאפשר מתן אשראי מעבר למסגרת האשראי המוסכמת, ואחר כך לצמצם באופן חד-צדדי את האשראי. מבקרי החוק מצביעים על הכוח שיש לבנק מול הלקוח ועל הקשר בין מתן אשראי ואי-כיבוד צ'קים. החוק מעניק סמכות שלטונית לבנקים, שהם גופים פרטיים, והבנקים עלולים לעשות שימוש בסמכות השלטונית ככלי מיקוח במשא ומתן עסקי, תוך איום על הלקוח, כאשר המשא ומתן נעשה על גבם של צדדים שלישיים מקבלי הצ'קים[2]. כפי שאמרנו, הבנק הוא השופט והמוציא לפועל, וככזה הוא נמצא בניגודי אינטרסים.

בעולם אידילי אין ספק שלאור ניגודי אינטרסים אלו ראוי היה ליועץ המשפטי או לבנק ישראל ליטול עליו את המשימה להגן בבית המשפט על הגבלת חשבון. אלא שבמציאות דהאידנא, משרבו הצ'קים המסורבים, ובתי המשפט מוצפים בערעורים על-פי החוק, זו המלצה תיאורטית שלא ניתן ליישמה. מה עוד שהמידע הרלוונטי נמצא ברשותו של הבנק, ולכן גם מוגש הערעור לבית המשפט שבאזור שיפוטו נמצא סניף הבנק שבו מתנהל החשבון. הפקדת הייצוג המשפטי בידי הבנקים היא אפוא הרע במיעוטו, ונוכח ניגודי האינטרסים שבהם נמצא הבנק, מוטל התפקיד העיקרי של הגנת הציבור על בית המשפט.

החוק מאפשר ללקוח שחשבונו הוגבל, לפנות לבית המשפט בערעור לגבי הצ'קים שסורבו. לבית המשפט אין סמכות לבטל את ההגבלה. לבית המשפט יש סמכות לגרוע צ'קים שסורבו שלא כדין. היה ומספר הצ'קים שבית המשפט יגרע בסופו של הליך, יביא את מספר הצ'קים המסורבים אל פחות מעשרה צ'קים שסורבו בתקופה של שנה (בפער של 15 יום לפחות בין צ'ק ראשון לאחרון), אזי המשמעות המעשית של החלטת בית המשפט תהא שההגבלה תבוטל. מכל מקום, בית המשפט לא עוסק כלל בשאלה מה היא נפקות גריעת הצ'קים. לדוגמה, אם בית המשפט גורע שלושה צ'קים מתוך עשרה, וכעבור חודש שוב מסורבים שלושה צ'קים, ייתכן שהלקוח יוגבל שוב.

מי יכול לערער

יש מספר עילות ערעור העומדות למי שחשבונו הוגבל. העילה הראשונה קבועה בסעיף 10(א)(1) לחוק: "הבנק סירב לפרוע את הצ'ק מחמת טעות". סעיף זה עניינו בטעות של הבנק בסירוב צ'ק, מקום בו הבנק מסרב להכיר בטעות. הטעות השכיחה היא טעות טכנית בגינה לא נפרע הצ'ק. כגון תאריך שגוי, שֵם לא מדויק, אי-זיהוי חתימה, יתרה לא מעודכנת בשל אי-מקוונות, צ'קים שהפקיד הלקוח לגבייה ולא הוצגו, וכיו"ב עילות בגינן מסרב הבנק לכבד צ'ק של לקוחו. בנושאים אלו איני רואה שיחול שינוי בעקבות ההנחיות החדשות. עילה נוספת, שלא אדרש לה במסגרת זו, היא עילת העיקול הקבועה בסעיף 10(א)(2) לחוק, שהיא עילה עצמאית החורגת מהרציונל שעומד בבסיסו של החוק.

העילה העיקרית המשמשת בסיס לערעורים המוגשים על-פי החוק, קבועה בסעיף  10(א)(3) לחוק: ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את הצ'ק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרעו מכוח הסכם אתו. (ההדגשה שלי – י' ע'). דומה שלא אגזים אם אומר כי 99% מהערעורים המוגשים על-פי החוק, מתבססים על עילה זו. במרבית הערעורים נטען כי היה ללקוח יסוד סביר להניח שהבנק יפרע את הצ'ק מכוח הסכם אתו.

היסוד הסביר אינו של הלקוח הטיפוסי אלא של הלקוח המסוים שחשבונו הוגבל. מבחינה זו המבחן הוא סובייקטיבי. אולם, המילה "סביר" מעידה על כך שהמחוקק ביקש להציב מבחן אובייקטיבי המשולב עם היסוד הסובייקטיבי. סבירות ההנחה – היסוד האובייקטיבי – נבחנת על רקע היסוד הסובייקטיבי של הלקוח המסוים ועל רקע הנסיבות המיוחדות העומדות בפני בית המשפט. בית המשפט בוחן אם ללקוח המסוים היה יסוד סביר להניח כי מוטלת על הבנק חובה לפרוע את הצ'ק. ודוק: הבחינה של היסוד הסביר מתמקדת ביחסי הבנק והלקוח, ולא ביחסים שבין הלקוח לבין צד שלישי. ברגיל, אין במעשה או במחדל של צד שלישי כלפי בעל החשבון כדי ליצור יסוד סביר להנחה כי על הבנק הייתה חובה לפרוע את הצ'ק.

לכן, ברגיל, בתי המשפט דוחים טענות הסתמכות על כך שצד שלישי יעביר סכום כסף לחשבון לפני מועד פירעון הצ'ק. "ההסתמכות" על צד שלישי משמעה, פעמים רבות, הסתמכות על צ'קים מעותדים של צד שלישי שהפקיד בעל החשבון בחשבונו, מתוך הנחה כי אלו ייפרעו על-ידיו. החזרת צ'קים על-ידי פלוני עלולה לגרור אחריה תגובת שרשרת ואפקט אבני דומינו של העדר כיסוי של צדדים אחרים, הבאים עם הראשון בקשרי מסחר. דווקא מאחר ששיטת המסחר בארץ פועלת על בסיס אשראי ועל בסיס שימוש בממסרים וצ'קים מעותדים, אין לדבר סוף. בחיי המסחר דהיום תשלום בצ'ק אין דינו כתשלום במזומן, והחזרת צ'ק שנמשך על-ידי צד שלישי היא סיכון שעל מושך צ'קים לקחת בחשבון מראש.

נציין שהחוק הוא נוקשה מאוד. קיימים מצבים שבהם אי-התחשבות ביחסים של בעל החשבון עם צדדים שלישיים עשויה להביא לתוצאה לא צודקת. לא דומה הסתמכות על ממסרים דחויים שהופקדו בחשבון, להסתמכות על גמלה או קצבה או משכורת או תשלום עִתי של חברת ביטוח שנכנסו לחשבון במועדם משך תקופה ארוכה, מה שמעיד על ביטחון ויציבות של התשלום. משיכת צ'ק בהסתמך על תקבולים מעין אלו עשויה להיחשב כסבירה.

בדומה, מי שמשך צ'קים על סמך הסכם או התחייבות בלתי חוזרת של גופים חזקים או גופים ציבוריים שלא ניתן היה לצפות כי לא ישלמו את חובם. לדוגמה: רשות מקומית שחשבונה הוגבל, ולטענתה לא הועברו אליה כספים המגיעים לה כדין ממשרד הפנים; מוסד לקשישים סיעודיים שלא קיבל ממשרד הבריאות את התשלומים המגיעים לו במועדם וכסדרם; קבלן שהסתמך על הכנסה צפויה מעבודות שביצע עבור רשות מקומית, ואף הוכיח בפסק דין חלוט כי הרשות חויבה לשלם לו את חובה.

לנוקשות של החוק נוסיף את ההנחיה של בנק ישראל לבנקים, שלא להתפשר בערעורים לפי חוק צ'קים ללא כיסוי. כשלעצמי, אין דעתי נוחה מכך, ועמדתי על כך במקום אחר[3].

ונחזור לדרך המלך. כאמור, הטענה השכיחה ביותר היא שנוצר הסכם חדש בין הלקוח לבנק. זאת, לאור התנהגותו של הבנק שאישר בעבר לחרוג ממסגרת האשראי, לעתים גם בסכומים נכבדים העולים על אלו שבהם נמצא החשבון עובר לסירוב הצ'קים. במרבית הערעורים נטען כי נוצר הסכם חדש בעל-פה, בין הלקוח לבין הבנק, להגדלת מסגרת האשראי. הטענה השכיחה היא כי הבנק לא נהג לפי ההסכם החדש שנתגבש בין הצדדים, ולפתע פתאום החל לסרב צ'קים של הלקוח.

פעמים רבות אין מדובר בטענה בעלמא, והלקוח מציג דפי חשבון שמהם עולה כי למרות החריגה ממסגרת האשראי המוסכמת בכתב – לעתים אף חריגה רבתי – הבנק כיבד בעבר צ'קים שנמשכו על-ידי הלקוח. במקרים מעין אלו בוחן בית המשפט, באספקלריה של דיני החוזים, אם ניתן ללמוד על כך שהבנק, למרות מסגרת האשראי המוסכמת בכתב, הסכים מכוח נוהג או התנהגות, לשנות את מסגרת האשראי. גם כיום הנטל על הלקוח הטוען להסכמה בעל-פה, אינו נטל קל. כאשר מדובר בשינוי של חוזה בכתב על דרך של התנהגות הצדדים המאוחרת לכריתתו, יש להשתית המסקנה על בסיס חזק יותר. נדרש להראות דפוס התנהגות מתמשך בין הבנק ללקוח, להבדיל מהתנהגויות אקראיות שאין ביניהן חוט מקשר.

בית המשפט בתוך עמו הוא יושב, ומן המפורסמות כי לעתים קרובות נוהגים הבנקים לאפשר ללקוחותיהם חריגה ממסגרת האשראי שהוקצתה על-פי הסכם האשראי בכתב. אך למרות זאת פעמים רבות נכשל הלקוח בניסיונו להוכיח את טענתו להסכם חדש בינו לבין הבנק, אף על פי שהוא יכול להצביע על כך שהבנק אישר בעבר חריגה ממסגרת האשראי שיקולי הבנק לאפשר חריגה ממסגרת האשראי הם שיקולים עסקיים טהורים שבבסיסם היחסים עם הלקוח הספציפי. שיקולים אלו יכולים להשתנות מעת לעת, בהתאם להערכת הבנק את מצבו של הלקוח בכל זמן נתון. הערכה זו מורכבת משיקולים רבים ומגוונים: הערכת מצבו של הלקוח בהווה ובעתיד, גובה החריגה, רצון לסייע ללקוח הנמצא בקשיים זמניים, גביית ריבית גבוהה יותר בגין החריגה וכיו"ב שיקולים שבתחום הבנקאות. שיקול חשוב נוסף הוא היקפם וטיבם של הביטחונות – לרבות ממסרים מעותדים של צדדים שלישיים – שהלקוח העמיד או יכול להעמיד לזכות הבנק. לא סגי בביטחונות כשלעצמם שכן לבנק שיקול דעת לגבי המשקל שיש לייחס לביטחונות באובליגו של הלקוח.

נטל לא פשוט על הלקוח

במצב המשפטי הנוכחי נקודת המוצא מטילה נטל לא פשוט על כתפי הלקוח. זכותו של לקוח הפועל בחריגה ממסגרת אשראי מאושרת, נופלת מזכותו החוזית על-פי הסכם המסגרת להקצאת אשראי. לכן, נקבע פעמים רבות בפסיקה כי העובדה שהבנק הסכים בעבר לסטייה מעבר לגבולות האשראי המאושר, אינה מלמדת, כשלעצמה, על חובה להמשיך לעשות כן בעתיד ולתמיד. אין בהסכמה זו,  כשלעצמה, כדי לשמש בסיס לקיומו של יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע צ'קים בכל מקרה של חריגה ממסגרת האשראי. כל הסכמה ונסיבותיה, על רקע הביטחונות של הלקוח בכל עת ועת, כשאת הסיכון נוטל הבנק. מקום בו חורג הלקוח ממסגרת האשראי המוסכמת, ניתן לומר כי לא בזכות עסקינן, אלא בציפייה מסחרית, אשר לכלל זכות לא הגיעה, ולא ניצבת מולה חובה של הבנק.

אלא שסוד גלוי הוא שהמצב הנוכחי הוא בעייתי. בהעדר עקביות ונחרצות, הלקוח הוא כבן ערובה של הבנק. לעתים הבנק לא מחזיר צ'קים של הלקוח כאשר הוא נמצא בחשיפה עצמית גדולה, כי במקרה כזה הבנק עלול למצוא עצמו עם כל החוב ללא כיסוי על החשיפה. רק כאשר החשיפה הולכת ומצטמצמת, הבנק "נזכר" ומתחיל להחזיר צ'קים של הלקוח.

המצב הנוכחי, לפיו הבנק, ברצותו מאשר חריגה מאשראי, וברצותו מסרב לאפשר חריגה; "שינוי מדיניות" של הבנק כלפי הלקוח ללא הודעה מראש; "זיגזג"' בהתנהגותו של הבנק, כאשר מסגרת האשראי משתנה חדשים לבקרים והבנק אינו עקבי בסירובו – כל אלו הם מתכון בטוח לשרירות, במקרה הגרוע, או לאי-הבנות שמביאות את הלקוח אל בית המשפט.

גם בית המשפט העליון הביע עמדתו כי ראוי לבנק להקפיד על מסגרת האשראי: בוודאי בתקופות של כלכלה במצוקה, מחובתו של הבנק להקפיד כי מסגרת האשראי תכובד, גם לטובת הציבור […] האינטרס בשמירת מסגרת אשראי ובאי חריגה הימנה אינו של הלקוח הלווה בלבד, אלא של כלל הציבור הנזקק לאשראי, כדי שלא ייווצר מצב של 'נעילת דלת בפני לווים'[4].

יש גם חדשות טובות

ובנקודה זו אנו מגיעים לשאלה המסקרנת את כולנו – עד כמה ההנחיות החדשות ישנו את תמונת המצב מבחינת בתי המשפט?

אנו מדברים על שינוי מהפכני לכאורה, באשר על-פי ההנחיה החדשה לא תתאפשר חריגה ממסגרת האשראי. הבנק לא יאפשר ללקוחותיו למשוך כספים מעבר למסגרת האשראי שהוקצתה להם, וייאלץ לסרב צ'קים, לחסום משיכת מזומנים ולעצור הוראות קבע. ייתכן שהדבר יביא למהפכה רבתי, הן בדרך פעולתו של הבנק והן בדרך פעולתו של הלקוח. הלקוח אמור להבין ולהפנים כי כללי המשחק עומדים להשתנות, והוא לא יוכל לסמוך על כך שישכנע פקיד זה או אחר לכבד צ'קים למרות החריגה ממסגרת האשראי. תקוותי היא, בבחינת חזון שאינו לאחרית הימים, שבתי המשפט יהיו כמעט מחוסרי עבודה בכל הקשור לחוק צ'קים ללא כיסוי. שהרי ההנחיה החדשה דורשת מהבנקים לתאם בהסכם עם כל לקוח, מסגרת אשראי המתאימה לצרכיו, לכושר ההחזר ולביטחונות, ועל ההסכם להבהיר את המחויבות של שני הצדדים שלא לחרוג מהמסגרת.

החדשות הטובות הן שעל-פי ההנחיות החדשות, הכול צריך להיות בכתב. לכן, במישור הראייתי, דומני כי בתי המשפט ידחו בעתיד על הסף טענות נוסח "סיכמתי בעל-פה עם הפקיד ראובן או עם הפקיד שמעון".

על פי סעיף 4 (א) להנחיות החדשות, רשאי הבנק לסכם עם לקוחו על מסגרת אד-הוק: בקשת לקוח לכבד חיוב מסוים – ביקש לקוח לכבד חיוב מסוים בעטיו צפויה להיווצר חריגה, והתאגיד הבנקאי נכון להיענות לבקשה, תוגדר ותוסכם מראש ובכתב מסגרת – ולו זמנית – התואמת את היקף האשראי המבוקש (ההדגשה שלי – י' ע')." שוב, מאחר שמדובר בהסכמה מראש ובכתב, ניתן להניח שיהא בכך כדי לפתור אי-הבנות או טענות על אודות סיכום והסכמה בעל-פה עם פקיד פלוני או עם פקידה אלמונית.

בסעיף 4(ב)(1) להנחיות החדשות נקבע כי הבנק "רשאי להעמיד, באופן חד צדדי, ללקוח בעל מסגרת אשראי, מסגרת אשראי בסכום גבוה יותר בחשבון עובר ושב, לרבות מסגרת זמנית", ובהמשך נאמר כי על הבנק לתעד ברישומיו מסגרת זו ו"להודיע ללקוח על מסגרת האשראי ותנאיה, לרבות מועד תפוגתה, בסמוך לקביעתה". אלא שכאן לא נאמר שהדברים חייבים להיעשות מראש ובכתב, דבר המעורר את החשש כי גם בעתיד תועלה הטענה כי הוסכם בין הלקוח לבין הבנק על העמדה חד-צדדית של מסגרת אשראי בסכום גבוה יותר או על העמדה של מסגרת אשראי זמנית. אכן, ההנחיה מחייבת תיעוד בכתב, אך לא נאמר בה "ברחל בתך הקטנה" כי הגדלת המסגרת חייבת להיות מראש ובכתב. אם הבנקים יתחילו "לשחק" לעתים קרובות במסגרות האשראי של הלקוח, והאישור בכתב יינתן בדיעבד, ייתכן כי נחזור למצב בו אנו עומדים כיום.

ובמשפט אחד

השורה התחתונה היא שניתן להסתכן ולהתנבא באופטימיות כי לאחר תקופת הסתגלות, ההנחיות החדשות יצמצמו אובייקטיבית את אי-ההבנות שבין הלקוח לבין הבנק. הנחיות אלו יצמצמו את כמות הערעורים המוגשים כיום לבתי המשפט, ולמצער יעשו את מלאכתו של בית המשפט קלה יותר במישור הראייתי, בבואו לבחון אם היה ללקוח יסוד סביר להניח שהבנק יפרע את הצ'ק שסורב.

הערות

[1] לסקירה מפורטת אודות החוק ראה י' עמית "חוק צ'קים ללא כיסוי" הפרקליט מד ג (1999) 449. לאחרונה התפרסמו שניים מתוך שלושה כרכים העוסקים בחוק – י' אזני "צ'קים ללא כיסוי" (המכון למקרי משפט וכלכלה בע"מ, תשס"א-2001), כרכים א-ב.

[2] לביקורת על מעמדם של הבנקים על-פי החוק ולהצעה להחיל עילות מן המשפט המנהלי בערעורים המוגשים על-פי החוק ראה א' בן טובים ומ' פסטרנק "חוק צ'קים ללא כיסוי – מתן כוח שלטוני ושיקול דעת לבנקים במצב של ניגוד עניינים ובלא בקרה הולמת" משפט וממשל כרך ו חוברת 1 (תשס"א-2001) .

[3] עמית לעיל בה"ש 1.

[4] השופט רובינשטיין ברע"א 9374/04 אי. אנד ג'י. מערכות מתקדמות למורה נהיגה בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, דינים סט 809.