מאת: ד"ר רות פלאטו-שנער
קושי: 3 מתוך 5
זמן קריאה: 15 דקות

מגמת חדשות בעיקול

בבית המשפט העליון ניתן לפני מספר שבועות פסק דין תקדימי, לפיו בעת פקיעת עיקול על כספים של חייב שהוחזקו בידי צד שלישי, יחויב הצד השלישי במקרים מסוימים להשיב את הכספים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

בפרשת מדינת ישראל נ' קרייתי[2] דובר בחברה שביצעה עבודות עבור משרד השיכון, בגינן חייב היה המשרד כספים לחברה. במסגרת תביעה של צד שלישי כנגד החברה, הוטל עיקול זמני על הכספים המגיעים לחברה ממשרד השיכון. בהודעת העיקול שנמסרה למשרד השיכון, ללא נכללו הוראות באשר לשמירת ערך הכסף או השקעתו במהלך תקופת החזקתו מכוח צו העיקול. שנתיים וחצי לאחר מכן בוטל העיקול ומשרד השיכון השיב לחברה את הסכום המקורי שעוקל, ללא הפרשי הצמדה וריבית.

בית המשפט מפי הנשיא ברק, קבע כי הסוגיה צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע, כי מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין, נכס שירות או טובת הנאה אחרת, שבאו לו מאדם אחר, חייב להשיב לאותו אחר את הזכייה.

הקושי בענייננו הוא בשאלה, האם משרד השיכון אכן קיבל שלא כדין נכס או טובת הנאה, כתוצאה מהחזקת הכספים המעוקלים. כאשר המחזיק בכספים המעוקלים משקיע אותם בהשקעה נושאת פירות בתקופת העיקול, ברור שעליו להשיב הכסף בתוספת הפירות. הוא הדין אם השתמש בכסף לכל מטרה אחרת, למשל אם נחסך ממנו הצורך בלקיחת הלוואה, או אם פרע באמצעותו הלוואה קיימת. כל הפקת טובת הנאה מהכספים המעוקלים היא בלתי צודקת ויש להשיבה לבעל הכספים, בין אם היא בגדר "פירות" או "דמי שימוש בכסף". כמובן שבתקופת אינפלציה, יש להשיב גם את הפרשי ההצמדה של הכסף בו השתמש המחזיק.

ככלל, חזקה על אדם המחזיק בכסף כי הוא עושה בו שימוש, בין אם להשקעה פיננסית, ובין אם בדרך של חסכון בעלויות מימון. אין הכרח שדווקא הכסף המעוקל ישמש בפועל להשקעה, די בכך שכסף זה מתערבב עם שאר הכספים שבידי המחזיק כך שאין אפשרות להבחין בין השימושים. אולם כאשר מדובר בכספים מעוקלים, וייתכן ויש מקום לסטות מהחזקה האמורה, זאת בהתקיים שני תנאים. הראשון –  אם התקיימה הפרדה מוחלטת בין הכספים המעוקלים לבין יתר כספי המחזיק. והשני –  אם הדבר היה בידיעתו של החייב (בעל הכספים) באופן שאפשר לו לכלכל את צעדיו בהתאם. שיקולי מדיניות ועקרונות של עשיית עושר מצדיקים שלא לראות מחזיק כזה  כמי שהתעשר שלא כדין, ואז השבת הכספים תהיה נומינלית.

לגופו של עניין נפסק כי יש להחזיר את התיק לדיון בבית המשפט המחוזי, על מנת שיברר לאשורן את הסוגיות העובדתיות הקשורות  לאופן החזקת  הכספים המעוקלים על ידי משרד השיכון.

בפסק הדין אין התייחסות לשאלה, האם במקרה של ירידת המדד, יש להפחית בהתאם את הסכום המקורי שעוקל. פסק הדין גם אינו קובע מה יהיה שיעור הריבית שיש להוסיף על הסכום המקורי שנתפס בעיקול. בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, ואשר עליו הוגש הערעור לבית המשפט העליון, נפסקה ריבית צמודה בשיעור 4% לשנה, אך זאת בשל הסכמת הצדדים לשיעור זה.

פסק הדין  אומנם אינו עוסק במישרין בעיקול חשבונות בנק, אבל הלכתו חלה על כל המחזיק כספים של אחר, לרבות בנקים המחזיקים את כספי הלקוחות. בנקים עושים שימוש בכסף המעוקל כחלק מעסקיהם, ואינם מקיימים מנגנון להפרדת הכספים המעוקלים. על כן התוצאה היא כי במקרה של פקיעת עיקול המוטל על חשבון בנק של לקוח, על הבנק להשיב את הכספים ללקוח בצירוף הצמדה וריבית. קביעה זו מרחיקת לכת, כי עד כה נהגו הבנקים להשיב את הכספים בערכם הנומינלי.

למעשה לפסק הדין השלכה רחבה אף מעבר למקרים של ביטול עיקול. על פי הגיונו ניתן להחילו גם בסיטואציות של מימוש העיקול, כאשר חולף זמן בין המועד בו נמסר לבנק צו העיקול, לבין המועד בו מעביר הבנק את הכספים בפועל לידי הרשות המעקלת. במקרה כזה התוספת בגין השערוך תועבר אף היא לרשות המעקלת, או תוחזר לידי הלקוח במידה והיא חורגת מסכום העיקול או גובה החוב.

הכתובת למסירת הודעת העיקול

פסק דין אחר נוגע לשאלה, האם יש להפנות את העיקול להנהלה הראשית של הבנק או לסניף מסוים. הפרקטיקה הנהוגה בבנקים, לגבי עיקול זמני מכוח תקנות סדר הדין האזרחי ולגבי עיקול מכוח חוק ההוצאה לפועל, מכירה בשתי הדרכים. אם העיקול מופנה לסניף מסויים, יחול העיקול על נכסי החייב המצויים באותו סניף בלבד. ואילו אם העיקול מופנה להנהלה הראשית, יחול העיקול על נכסי החייב המצויים בכל סניפי הבנק. פרקטיקה זו אף עוגנה מפורשות בסעיף 45א לחוק ההוצאה לפועל.

והנה ניתן לאחרונה פסק דין מעניין בבית המשפט השלום בתל אביב, אשר אינו מתיישב עם הפרקטיקה האמורה, גבי ק. עבודות הנדסה ותשתית בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ.[3]במקרה זה דובר בעיקול זמני אשר הודעה עליו נמסרה לסניף הראשי של בנק דיסקונט בתל אביב, אם כי התייחסה לחשבונות החייבים בכל סניפי הבנק. הסניף ענה כי לא מתנהל אצלו כל חשבון על שם החייבים הנקובים בצו. התובעת מצידה סברה כי תשובתו של הסניף אינה מספקת שכן היה עליו להתייחס למכלול סניפיו של הבנק, והגישה בקשה לאישור העיקול הזמני. בית המשפט פסק כי הבנק פעל שלא כשורה, תוך הפרת חובתו לנהוג בתום לב ודרך מקובלת. "תשובתו של הבנק היתה מצומצמת יתר על המידה ולקתה בעצימת עיניים מכוונת. בדור המקוון בו אנו חיים, כאשר ניתן בנקישת מקלדת לאתר את כל חשבונות החייבים המנוהלים בבנק מסויים, על דרך של בירור בסניף הראשי, תהא זו היתממות לסבור כי צו העיקול מתייחס אך ורק לנכסים המוחזקים בסניף הראשי."

הנימוק העיקרי עליו השתית בית המשפט את פסק דינו הוא שהסניף הראשי יכול באמצעי המחשוב העומדים לרשותו, לאתר חשבונות המתנהלים גם בסניפים אחרים של הבנק. אם כך, כאשר מערכת המחשוב של הבנק מאפשרת לכל סניף, ולא רק לסניף הראשי, לאתר חשבונות המתנהלים בסניפים אחרים, יש לכאורה להחיל את פסק הדין גם על סניפים "רגילים" ולדרוש גם מהם לאתר חשבונות בסניפים אחרים, בתגובה לצו עיקול כאמור. תוצאה זו כמובן מרחיקת לכת.

לעומת זאת, אם בית המשפט פסק כפי שפסק בהתחשב בכך שמדובר בסניף הראשי דווקא, המשמעות היא שסניף ראשי יהפוך להיות "מיני-הנהלה" לעניין עיקולים, כשפסק הדין מהווה למעשה התערבות בסדרי עבודתם הפנימיים של הבנקים. לדעתנו, לעניין צווי עיקול, ראוי להתייחס לסניף הראשי כאל כל סניף אחר, ולא להטיל עליו תפקיד כאמור.

בהקשר זה נדגיש כי בבנקים שונים שוכנים הסניף הראשי ומשרדי ההנהלה באותה כתובת. לדעתנו, כאשר הודעת העיקול מופנית במפורש לסניף הראשי, אין להחיל את העיקול על כלל סניפי הבנק. מקרה שונה הוא כאשר הודעת העיקול נשלחת באופן סתמי לכתובת בה שוכנים הסניף הראשי וההנהלה, מבלי להפנותה מפורשות לסניף הראשי עצמו, שאז אכן יש לפרש את ההודעה כמופנית להנהלה וחלה על כל הסניפים.

לפסק הדין חשיבות גם בנוגע לפרשנות צו עיקול. בעניין אלתית בע"מ נ' בנק לאומי[4] פסק בית המשפט העליון: "כשבאים לפרש צו עיקול, מן הראוי ליתן לו פירוש דווקני, ואין לייחס למוציא הצו כוונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניו… לכן אם פעל הבנק על פי פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם לשון הצו, גם אם ייתכנו פירושים אחרים אך אלה אינם חד משמעיים, אין לבוא עימו בטרוניה".

הגישה הדווקנית מתיישבת עם עקרון הסודיות הבנקאית. כידוע, בנק חב ללקוחו סודיות בנקאית ואסור לו לגלות לצדדים שלישיים מידע על חשבונותיהם. אולם הסודיות הבנקאית איננה מוחלטת, ואחד החריגים לה הוא החובה להשיב להודעות עיקול ולמסור מידע על נכסי הלקוח המצויים בבנק. מכיוון שהסודיות הבנקאית מגלמת את זכות הפרטיות של הלקוח, יש לפרש כל חריג לה על דרך הצמצום, על מנת להקטין את הפגיעה בפרטיות הלקוח. אם כך נראה כי הסניף ענה כראוי להודעת העיקול. אולם בית המשפט פסק כי הבנק התכחש למשמעות הנכונה והרחבה של הצו, וכי הפרשנות המצומצמת בה נקט  היתה מלאכותית ומאולצת.

סיכומו של דבר, אנו סבורים כי במקרה הנדון פעל הבנק כשורה.

עיקול חשבונות נאמנות

מה דינו של צו עיקול החל על כל חשבונותיו של אדם מסוים בבנק, האם העיקול תופס גם חשבונות המנוהלים על ידי אותו אדם בנאמנות עבור אחר? שאלה כזו בדיוק התעוררה בבית משפט השלום בתל אביב בעניין עו"ד גלעדי נ' בנק המזרחי המאוחד.[5] באותו מקרה דובר בחשבון נאמנות שניהל עו"ד גלעדי עבור לקוחותיו. לבנק נמסר צו עיקול לפי פקודת המיסים (גביה), על "כספים בחשבונות החייב המתנהלים בבנק, וכן כספים ונכסים אחרים של החייב המופקדים בבנק". בצו נדרש הבנק להעביר הכספים לרשות המעקלת תוך 48 שעות. כן נאמר בצו כי אם על פי דין לא ניתן להעביר הכספים, יש להודיע על כך לרשות המעקלת, תוך פירוט הכספים ופירוט הדין המונע את העברתם. הבנק, מחד, השיב לצו העיקול כי נמצאים בידיו נכסים של החייב, אך לא ניתן להעבירם משום ש"החשבון מתנהל על שם פיקדונות ישי גלעדי". אך במקביל רשם הבנק את העיקול על החשבון ומנע משיכת כספים ממנו. עורך הדין פנה לבית המשפט בבקשה לבטל את העיקול.

בית המשפט פסק כי בנק אינו יכול לסרב לקיים צו עיקול אשר מתאר את פרטי חשבון הנאמנות בצורה ברורה ומדויקת. לעומת זאת, אם תיאור החשבון אינו מדויק או אינו מושלם, על הבנק לפנות לרשות המעקלת לקבלת הבהרות, ובינתיים לעכב את קיום הצו עד לקבלת הוראות אלו.[6]במקרה הנדון לא היה אזכור של חשבון נאמנות בצו העיקול, לכן כל שנדרש מהבנק הוא למסורתשובה לגבי כספים וחשבונות של עורך הדין עצמו. כשצו העיקול לא מציין במפורש שמדובר בחשבון נאמנות, יש לעכב את קיום הצו ביחס לחשבון הנאמנות, כשהעיכוב מתבטא לא רק בעיכוב העברת הכספים לרשות המעקלת, אלא גם בעיכוב רישום העיקול על חשבון הנאמנות. נפסק כי הבנק צריך היה להשיב כי אינו מחזיק כספים של החייב, תוך ציון שישנם כספים בחשבון נאמנות המנוהל על ידי החייב. לכל היותר יכול הבנק לפנות לרשות המעקלת בבקשה למתן הוראות ספציפיות לגבי חשבון הנאמנות. אך בכל מקרה, אסור היה לו לרשום בינתיים את העיקול על חשבון הנאמנות.

הנימוק העיקרי של בית המשפט הוא ההתחשבות בנזק העצום העלול להיגרם לנהנה בחשבון הנאמנות, במידה ועורך הדין הנאמן יהיה מנוע מלהעביר את הכספים שבנאמנות לתשלום בגין עסקה של לקוחו הנהנה. יש לזכור כי בחשבון נאמנות אומנם מי שנחשב לקוח כלפי הבנק הוא הנאמן, אך הבנק לא יכול להישאר אדיש לענייני הנהנה.[7] "לא ניתן להתעלם ממוסד הנאמנות ומהחשיבות הציבורית והמדיניות הראויה במתן הכרה יציבות ובטחון ללקוחות הנותנים אמון בעורך דין כנאמן ומפקידים בידו כספים שלהם." פסק הדין מעדיף בגלוי את אינטרס הנהנה והנאמן על פני זה של המעקל. אכן ניתן להצדיק גישה זו בסוגיה הנוכחית. יש לזכור כי אם התכוון המעקל "לתפוס" את חשבון הנאמנות,[8] יכול היה לדאוג לניסוח מפורש של הצו בעניין זה.

השופט מציין כי ניתן להבין את חששו של הבנק, שאם לא ירשום את העיקול על החשבון ויאפשר משיכת כספים, יהיה חשוף לתביעה מצד המעקל. אולם קיימים לכך שני פתרונות. האחד הוא שהבנק יבקש הבהרה מהרשות המעקלת כמוסבר לעיל. השני הוא שהבנק "יפעל באופן שיגביר את ידיעתו" על כך שמדובר באמת בחשבון נאמנות, כגון הקפדה בפרטים לגבי פתיחת החשבון, בירור מקור הכספים המופקדים, או קבלת אישור מהנאמן על כך. כיום לאור החקיקה החדשה בנושא איסור הלבנת הון, ממילא מחויבים הבנקים לפעול להגברת הידיעה והפיקוח על חשבונות נאמנות. הבנק יכול להקטין הסיכון שהוא חושש ממנו בפעולות מנע של איסוף המידע ופיקוח על החשבון. אם ידוע לבנק כי למרות שמדובר בחשבון נאמנות, הכסף הינו של הנאמן עצמו, אין מניעה לרשום העיקול מיידית על חשבון הנאמנות. אך אם ברור לבנק שמדובר בחשבון נאמנות אמיתי, כפי שארע במקרה הנדון, אין לעשות כן.

לדעתנו, השאלה אם הבנק מוגן מפני תביעת המעקל, לא תלויה בפניית הבנק לרשות המעקלת לקבלת הבהרות, ואף אינה קשורה בהכרח לחובת הבנק ללמוד ולהכיר את מהותו האמיתית של חשבון הנאמנות. אלא השאלה נוגעת, שוב, לפרשנות הנכונה של צו העיקול. במקרה הנדון נוסחו של צו העיקול התייחס לא רק ל "כספים של החייב", אלא גם ל "כספים בחשבונות החייב". לכאורה חשבון הנאמנות הוא חשבון "של החייב" ועל כן ניתן לפרש את הצו כחל על חשבון הנאמנות. אולם לדעתנו זוהי פרשנות שגויה. אין לפרש את הצו בצורה מילולית אלא יש לנקוט בפרשנות מהותית, על פיה כוונת הצו לחשבונות החייב אשר משמשים את החייב עצמו לכספיו שלו. בהקשר זה יפים, שוב, הדברים שנפסקו בעניין אלתית בע"מ נ' בנק לאומי:[9] יש לפרש צו עיקול פירוש דווקני, ואין לייחס למוציא הצו כוונה להחילו מעבר למה שנחזה על פניו. ומכל מקום, אם פעל הבנק על פי פירוש סביר, העולה בקנה אחד עם לשון הצו, גם אם ייתכנו פירושים אחרים אך אלה אינם חד משמעיים, לא ישא הבנק באחריות כלפי המעקל.

מעבר לדיון בעיקול חשבונות נאמנות, לפסק הדין הנדון השלכה על פרשנת צווי עיקול בכללותם. מפסק הדין עולה כי כאשר נוסח צו העיקול אינו לגמרי ברור ולבנק לא ברור האם עליו להחיל הצו על חשבון מסויים, על הבנק לפנות לרשות המעקלת לקבלת הבהרות ובינתיים לא לרשום שום עיקול על החשבון. במקרה כזה, לאור פסק הדין, הפניה לרשות המעקלת מקנה לבנק הגנה מפני תביעה אפשרית של המעקל, במידה ובינתיים יימשכו כספים מהחשבון. אולם יש לזכור כי מדובר בפסק דין של בית משפט השלום, אשר אינו מהווה תקדים מחייב, ועל כן ההסתמכות עליו בעייתית.

ובמשפט אחד

מעמדו של בנק המקבל הודעות עיקול על חשבונות של לקוחות, אינו פשוט. לכאורה הבנק הוא צד זר אשר נקלע לסכסוך לא לו, ועל כן אן להחמיר עימו בגין טיפולו בעיקול המוטל במסגרת אותו סכסוך. אבל מצד שני, אין לשכוח כי הבנק מחזיק ושולט בכספי הלקוח, ומתוקף תפקידו זה יש להטיל עליו אחריות מסוימת, כפי שאכן עושות הערכאות השונות.

 הערות

[2]     ע"א 6574/99, www.court.gov.il.

[3]     א 200886/02, www.din.co.il.

[4]     ע"א 323/80, פ"ד לז (2) 673.

[5]     ה"פ 177121/01, www.din.co.il.

[6]     בית המשפט הסתמך על האמור בספרו של פרופ' בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי (תשנ"ו) 348.

[7]     בן אוליאל, שם, בע' 218, 220.

[8]     השאלה האם ובאילו תנאים ניתן לעקל חשבון נאמנות, חורגת מתחומי המאמר.

[9]     לעיל הערה 4 .