מהפכת הקודקס

הצעת חוק הקודקס האזרחי היא בעצם נוסח ארוך ומפורט, המונה 855 סעיפים ועוד שתי תוספות, ואמור להסדיר את המשפט האזרחי הפרטי בישראל. הצעת הקוד פורסמה בעקבות עבודה מקיפה של ועדת מומחים שנמשכה כעשרים שנה, ובראשה עומד נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק. ד"ר רות פלאטו-שנער, מרצה לדיני בנקאות במכללה האקדמית נתניה ובאוניברסיטת בר-אילן, פותחת חלון אל המהפכה.

בחודש אפריל 2004 פורסם לציבור נוסח ראשוני של הצעת חוק חדשה ומהפכנית: הצעת חוק הקודקס האזרחי – דיני ממונות (להלן "הצעת הקוד" או "הקוד").[2] מדובר בנוסח ארוך ומפורט המונה 855 סעיפים ועוד שתי תוספות, האמור להסדיר את המשפט האזרחי הפרטי בישראל. הצעת הקוד פורסמה בעקבות עבודה מקיפה של וועדת מומחים שנמשכה כעשרים שנה, ובראשה עומד נשיא בית המשפט העליון השופט אהרן ברק.

הקוד בא להחליף עשרים וארבעה חוקים קיימים: חוקי החוזים הכלליים, חוקי החוזים המיוחדים (חוק המכר, תשכ"ח – 1968; חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971; חוק הערבות, תשכ"ז – 1967; חוק השליחות, תשכ"ה – 1965; חוק השומרים, תשכ"ז – 1967; חוק המשכון, תשכ"ז – 1967; חוק חוזה הביטוח, תשמ"א – 1981, ועוד), פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969; חוק המיטלטלין, תשל"א – 1971; חוק הנאמנות, תשל"ט – 1979; חוק ההתיישנות, תשי"ח – 1956, ועוד. הצעת הקוד מבוססת בעיקרה על ההוראות הקיימות באותם חוקים. עם זאת, נעשו בהצעת הקוד שינויים לא מעטים, אותם ניתן לחלק לשלושה סוגים: הסוג הראשון והקל ביותר הוא שינויי נוסח ומבנה. סוג אחר הוא תיקון ועיבוי ההסדרים הקיימים. הסוג השלישי, המהותי ביותר, הוא קביעת הסדרים חדשים שכלל לא קיימים בחקיקה הנוכחית.

אף שמדובר בינתיים בנוסח ראשוני ביותר, שעוד לא התגבש אפילו לכדי הצעת חוק רשמית, ראוי להקדיש לו תשומת לב.

הקודיפיקציה ודיני הבנקאות הפרטית

הצעת הקוד לא כוללת את דיני הבנקאות הפרטית למרות שהיא מתייחסת לתחומים רבים ומתיימרת להסדיר את תחום המשפט הפרטי. בהצעת הקוד כלול חלק העוסק בחוזים מיוחדים, ובו, בין השאר, פרק בנושא חוזה הביטוח. למרות זאת בחרו מנסחי הצעת הקוד שלא לכלול פרק בנושא החוזה הבנקאי.

במדריך למשתמש ובמבוא להצעת הקוד, מופיעים הסברים לגבי עקרונות הקוד והבחירה איזה חוקים לכלול במסגרתו. מהסברים אלו ניתן להבין מדוע דיני הבנקאות הפרטית לא נכללים בהצעת הקוד:

א. ראשית, הקוד לא יכלול חקיקה צרכנית. לפי דברי ההסבר, החקיקה הצרכנית עוסקת בעניינים ספציפיים הדורשים פירוט רב, בעוד שהצעת שהקוד עוסקת בהסדרים המשפטיים העקרוניים של המשפט האזרחי. כמו כן נאמר שהחקיקה הצרכנית מאופיינת בשינויים ותיקונים תכופים, דבר שמנסחי הקוד היו רוצים להימנע ממנו בנוגע לקוד.

אכן, החקיקה הבנקאית המודרנית כוללת הוראות צרכניות. כך למשל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981, וסעיפים 13 ו- 13ב לפקודת הבנקאות העוסקים אף הם ביחסי בנק- לקוח.[3] בהקשר הצרכני יש להזכיר גם את חוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו – 1986, אף שאינו עוסק בחוזה הבנקאי עצמו. וכן את חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, תשנ"ה – 1995, חוק צרכני שאינו מיוחד דווקא לבנקים. עם זאת, עיון בהצעת הקוד מראה שמספר חוקים צרכניים כן נכללו בה. כך למשל פרק ב' לחוק הערבות, המעניק לערבים הגנה מרחיקת לכת; חוק החוזים האחידים, תשמ"ג – 1982, החל בין השאר על חוזים בנקאיים אחידים. חוק חוזה הביטוח, ועוד.

יתירה מזו, הצעת הקוד כוללת חוקים שונים, שאינם בעלי אופי צרכני, אשר בוצעו בהם במהלך השנים תיקונים רבים ותכופים, יותר מאשר מרבית החקיקה הצרכנית. דוגמה לכך הוא חוק המקרקעין.

כמו כן אין לקבל את הטיעון שהקוד אינו כולל חקיקה בנושאים הדורשים פרוט רב. בהצעת הקוד נכלל למשל חוק חוזה הביטוח, הכולל הסדרים פרטניים בעשרות סעיפים. ובכלל, מטרתו המוצהרת של הקוד היא להסדיר באופן שלם ומלא את תחומי המשפט האזרחי. על כן לא מובנת הרתיעה מלהרחיב אותו ולכלול בו גם הוראות פרטניות.[4]

ב. נימוק נוסף לאי הכללת חוקים מסוימים בקוד, הוא שהקוד אמור לעסוק רק במשפט האזרחי הפרטי. הקוד לא אמור, להערכתי בצדק, לכלול הוראות פליליות.

אכן, גם בחוק הבנקאות (שירות לקוח) וגם בחוק כרטיסי חיוב מופיעות הוראות עונשיות. אולם אינני רואה כל מניעה לפיצול חוקים אלו, כך שהחלק האזרחי שלהם ייכלל בקוד, ואילו החלק הפלילי ירוכז בחקיקה שתישאר מחוץ לקוד. למען האמת, פיצול כזה נעשה לגבי חוקים אחרים שכן נכללו בקוד, כדוגמת חוק השבת אבידה.

ג. נימוק אחר לאי הכללת הוראות מסוימות בקוד, הוא שהקוד לא יעסוק בנושאים מנהליים. נושאים מנהליים הושארו במתכוון מחוץ לקוד, גם אם הדבר היה כרוך בפיצול חוקים. דבר כזה נעשה למשל לגבי חוק המקרקעין הכלול בהצעת הקוד, כשההוראות המנהליות העוסקות בניהול המרשם או בסמכות המפקח על בתים משותפים, נותרו מחוץ לקוד. דבר דומה יכול היה להיעשות לגבי החקיקה הבנקאית. כך למשל ניתן היה לכלול בקוד את חוק הבנקאות (שירות ללקוח), כאשר סעיפים מנהליים כדוגמת סעיף 16 העוסק בסמכות המפקח על הבנקים לברר את פניות הציבור, יישארו מחוץ לקוד.

ד. הסבר נוסף לאי הכללת חוקים מסוימים בקוד, הוא שהקוד אמור לכלול רק את תחומי המשפט האזרחי "הטהור". על כן לא נכלל בו המשפט המסחרי, לרבות דיני התאגידים ופשיטת הרגל.

למען האמת, הגבול בין משפט מסחרי לבין משפט אזרחי "טהור" אינו ברור לחלוטין, ויש מקום לטענה כי החקיקה הבנקאית מתאימה יותר למשפט המסחרי, ועל כן ראוי שתיכלל בקוד שאולי יותקן בתחום זה בעתיד. אולם, לדעתי, יש להבחין בין חקיקה בנקאית רגולטורית לבין דיני הבנקאות הפרטית. חקיקה בנקאית רגולטורית אכן בעלת גוון מסחרי יותר מאשר פרטי. במסגרת זו נכללים למשל חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א – 1981, פקודת הבנקאות (למעט סעיפים 13-13ב), ומרבית הסעיפים בחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, הרלבנטי גם לבנקים. לעומת זאת דיני הבנקאות הפרטית, כדוגמת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) וסעיפים 13-13ב לפקודת הבנקאות, מתאימים בהחלט לקוד המוצע העוסק בחקיקה האזרחית "הטהורה".

סיכומו של דבר, אינני רואה מניעה אמיתית להכללת דיני הבנקאות הפרטית בהצעת הקוד האזרחי. במסגרת החלק העוסק בחוזים מיוחדים, ניתן היה לכלול פרק על החוזה הבנקאי, ולשבץ בו את מרבית הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), יחד עם סעיפים 13-13ב לפקודת הבנקאות, תוך ניצול ההזדמנות לביצוע תיקונים, עדכונים ותוספות בחוקים אלו.

באופן דומה ניתן היה לכלול בקוד חוקים נוספים, מעין-בנקאיים. חקיקת הקוד החדש יכלה לשמש הזדמנות מצוינת לחקיקת חוק שטרות מודרני, שיחול על השטרות השונים לרבות שיקים. הדין החל כיום על שטרות ושיקים הוא פקודת השטרות [נוסח חדש], פקודה מנדטורית מיושנת אשר הגיעה העת להחליפה. המגמה המודרנית של דיני השטרות רואה את השטר כסוג של חוזה ומחילה עליו את דיני החוזים.[5] על כן, במסגרת הפרק העוסק בחוזים מיוחדים, ניתן היה לכלול פרק נפרד שיעסוק בצ'קים ושטרות. גם השם המיועד של הקוד – "דיני ממונות", מצדיק את הכללת דיני השטרות בהיותם תחום ממוני מובהק.

באופן דומה ניתן היה לכלול בהצעת הקוד גם את חוק כרטיסי חיוב, תוך הפרדת החלקים הפליליים והמנהליים שבחוק זה והשארתם מחוץ לקוד. חוק כרטיסי חיוב עוסק בעיקרו בהיבטים החוזיים של כרטיסי החיוב השונים, וקובע הסדר מיוחד לחוזה כרטיס החיוב. על כן, לדעתי, ראוי היה לייחד גם לו פרק במסגרת החלק העוסק בחוזים מיוחדים. במציאות הכלכלית המתפתחת, כרטיס החיוב הוא אחד מאמצעי התשלום והמימון הנפוצים ביותר, וראוי שייכלל בקוד הנושא את השם "דיני ממונות".

נושאים נוספים שניתן היה לשקול את הכללתם בקוד במסגרת החלק העוסק בחוזים מיוחדים, הם חוזה ייעוץ השקעות, בהתבסס על פרק ג בחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. וכן חוזה הלוואה חוץ-בנקאית, בהתבסס על חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג – 1993.

חובת האמון הבנקאית

הגם שהצעת הקוד לא כוללת חקיקה בנקאית, ראוי לשים לב לפרק חשוב הנכלל בה, זהו הפרק העוסק ב-"חיוב אמון". כידוע, הבנקים כפופים כיום לחובת אמון רחבה מכוח פסיקת בתי המשפט,[6] ולכן הפרק העוסק בחיוב אמון יחול עליהם.

מבחינת תוכנו, חיוב האמון על פי הצעת הקוד זהה לחובת האמון הבנקאית המוכרת כיום. סעיף 511 להצעת הקוד מפרט מה מהותו של חיוב האמון:

"חיוב אמון הוא חיובו של אדם (בפרק זה – חב האמון) כלפי אדם אחר (בפרק זה – הזכאי) לקיים את חיוביו בשקידה, במיומנות, במסירות וללא התרשלות, ולנהוג בתום לב ולטובת ענייניו של הזכאי ולא טובת עניינו שלו."

למעשה חיוב האמון על פי הקוד כולל שלוש חובות נפרדות: חובת תום הלב, חובת הזהירות, והחובה להגן על אינטרס הזכאי ולהעדיפו על פני האינטרס האישי. שילובן של חובות אלו מהווה את חובת האמון המוכרת לנו כיום.

בהמשך, הצעת הקוד מפרטת היבטים ספציפיים של חיוב האמון.

סעיף 514 דורש מחב האמון (הבנק) לקיים את חיוביו ולמלא את תפקידיו באופן אישי, ואולם רשאי הוא להסתייע באדם אחר לשם כך. סעיף 515 קובע את האיסור על ניגוד עניינים. סעיף 516 אוסר על קבלת טובת הנאה מאדם שלישי ביחס לקיום החיובים המוטלים על חב האמון. סעיף 518 מטיל חובת סודיות, עליה ארחיב בהמשך. וסעיף 519 מטיל על חב האמון (הבנק) מגבלות בנושא תניות פטור מאחריות. סעיף 519 מוכן להכיר בפטור מאחריות למעשה שטרם בוצע, בתנאי שהפטור אינו גורף מדי, ובתנאי שהפטור לא יחול על הפרה בזדון של חובת האמון.

הצעת הקוד מפרטת מתי יקום חיוב אמון. סעיף 512 להצעת הקוד קובע:

"חיוב אמון נולד על פי דין, על פי חוזה, או על פי הנסיבות."

סעיף 513 להצעת הקוד מפרט נסיבות בהן נולד חיוב האמון:

"חיוב אמון נוצר על פי הנסיבות, בין היתר בהתקיים אחד מאלה:

1. ענייניו או נכסיו של הזכאי מופקדים בידי חב האמון בהסכמתו של חב האמון, או על פי חיקוק, לשם שמירתם או ניהולם לטובת הזכאי.

2. הזכאי הפקיד בידי חב האמון מידע, בהסכמתו של חב האמון או על פי חיקוק, תוך הסתמכות סבירה של הזכאי כי חב האמון לא יעבירו לאחר ולא יעשה בו שימוש למטרה השונה מהמטרה לשמה הוא הופקד.

3. חב האמון מספק לזכאי שרות בעל אופי אישי, הכרוך מטבעו בהסתמכות של הזכאי על יושרו והגינותו."

הנסיבות המפורטות בסעיף הן דוגמאות, והסעיף אינו שולל הכרה בחובת אמון גם בנסיבות אחרות.

על פי סעיפים 513-512, הבנק אכן כפוף לחיוב אמון כלפי הלקוח.

ראשית, בשני תחומים קיימת חובת אמון מכוח דין:

א. בפעולות שונות בהן הבנק פועל כשלוח עבור הלקוח, תחול עליו חובת האמון הכלולה בסעיף 8 לחוק השליחות. כך למשל בעת ביצוע העברות בנקאיות, תשלום חשבונות שונים של הלקוח, כיבוד שיקים המשוכים על ידי הלקוח, ועוד. חוק השליחות ייכלל בקוד וסעיף 8 יוחלף בסעיף 108 של הצעת הקוד, כך שבעניין זה לא יחול שינוי עם חקיקת הקוד.

ב. כאשר הבנק עוסק בייעוץ השקעות, תחול עליו חובת האמון שבסעיף 11 לחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות. חוק זה לא נכלל בהצעת הקוד וימשיך להתקיים כחוק נפרד גם לאחר חקיקת הקוד.

בנוסף, נראה כי גם הנסיבות המפורטות בסעיף 513, מתקיימות לגבי יחסי בנק–לקוח. ענייניו הפיננסיים של הלקוח, כספיו ולעיתים גם נכסים נוספים שלו, מופקדים בבנק בהסכמת הבנק, לשם שמירתם או ניהולם לטובת הלקוח (הנסיבה הראשונה). בנוסף, הלקוח מוסר לבנק מידע, בין אם לפי דרישת הבנק או מכוח חיקוק (הנסיבה השנייה). לגבי שירותים בנקאיים מסויימים, כגון ייעוץ להשקעות, מתקיימת גם הנסיבה השלישית. מדובר בשירות בעל אופי אישי, כאשר הלקוח מסתמך על יושרו והגינותו של הבנק.

בעוד שחובת האמון מכוח הוראות הדין חלה רק לגבי שני סוגי הפעולות שנזכרו לעיל, היינו פעולות שליחות וייעוץ השקעות, הרי שחובת האמון מכוח הנסיבות חלה על מכלול יחסי בנק-לקוח ועל מגוון השירותים והפעולות המבוצעות על ידי הבנק. בכך דומה חיוב האמון שעל פי הצעת הקוד לחובת האמון הבנקאית המוכרת כיום מכוח הפסיקה.[7]

אולם לסעיפים 513-512 חשיבות רבה הרבה מעבר ליחסי בנק-לקוח. לאחרונה מתפתחת בפסיקה ובספרות המשפטית גישה חדשה, הקוראת להרחבת חובת האמון הבנקאית והחלתה גם כלפי צדדים נוספים. כגון ערבים,[8] רוכשי דירות מקבלן במסגרת עסקת ליווי פיננסי,[9] צד שלישי שהוקנתה לו זכות למשוך כספים מהחשבון,[10] ועוד. כפי שעולה מסעיפים 513-512, המגמה של הצעת הקוד היא להרחיב את קשת המקרים בהם יוכר חיוב אמון. יש להניח שבהתבסס על הצעת הקוד, תוטל על הבנקים ביותר ויותר מקרים חובת אמון גם כלפי צדדים שלישיים כלשהם.

הסודיות הבנקאית

אחד המאפיינים החשובים של יחסי בנק-לקוח הוא הסודיות הבנקאית. אין בארץ חוק הקובע סודיות בנקאית וזו התבססה בפסיקת בתי המשפט.[11]

כידוע, הסודיות הבנקאית אינה מוחלטת. הפסיקה הכירה בארבעה חריגים בהם הבנק רשאי, ולעיתים אף חייב, לגלות מידע הנוגע ללקוחו.[12] החריגים הם: א. כאשר קיימת חובת גילוי על פי דין; ב. כאשר קיים עניין ציבורי בגילוי המידע; ג. כשלבנק עצמו אינטרס בגילוי המידע; ד. אם הלקוח נתן הסכמתו למסירת המידע.

גם הצעת הקוד מכירה בחובת סודיות, כאחד ההיבטים הנגזרים מחיוב האמון. סעיף 518 קובע:

"חב האמון לא יעביר לאדם אחר מידע אשר נמסר לו על ידי הזכאי או על ידי אדם שלישי לצורך קיום החיובים המוטלים עליו, או אשר הגיע אליו עקב חיובים אלה, ולא יעשה שימוש במידע זה, אלא לצורך קיום חיוביו."

סעיף 518 להצעת הקוד מטיל חובת סודיות רחבה יותר מהסודיות הבנקאית הנהוגה כיום. ראשית, הסעיף מגן גם על מידע שנמסר לבנק על ידי צד שלישי. זו נקודה חשובה משום שעדיין לא קיימת הלכה ברורה בשאלה האם גם מידע שהשיג הבנק ממקור חיצוני כפוף לסודיות הבנקאית.[13] שנית, סעיף 518 מרחיב את קשת הזכאים ליהנות מהסודיות הבנקאית. על פי הסעיף חובת הסודיות היא חלק אינטגראלי מחיוב האמון ולכן תחול כלפי כל מי שהבנק חב לו חובת אמון, ולא רק כלפי הלקוח. שלישית, סעיף 518 אינו מכיר בכל ארבעת החריגים הקיימים בעניין הסודיות הבנקאית.

למען האמת, גם לפי הצעת הקוד חובת הסודיות איננה מוחלטת. ברור שסעיף 518 כפוף לדין ספציפי המטיל על חב האמון חובת גילוי.[14] כפיפות זו היא אחד מארבעת החריגים לחובת הסודיות הבנקאית שפורטו לעיל – חובת גילוי על פי דין. כמו כן לאור סעיף 519 להצעת הקוד המאפשר ללקוח לפטור את הבנק מאחריות מסויימת, רשאי הלקוח לוותר על שמירת סודיות כלפיו. זהו חריג נוסף הקיים כיום לסודיות הבנקאית – הסכמת הלקוח. אך מעבר לכך אין בהצעת הקוד הכרה בשני החריגים הנוספים הקיימים כיום לחובת הסודיות הבנקאית, שהם: עניין ציבורי בגילוי המידע, ו- אינטרס אישי של הבנק בגילוי המידע. החריג של 'עניין ציבורי' הוא חריג בעייתי, וכבר הבעתי עליו בקורת במאמר אחר.[15] על כן טוב שאינו נכלל בהצעת הקוד. לעומת זאת החריג של 'אינטרס אישי' הוא חריג חשוב, שבא לידי ביטוי למשל בהליכים משפטיים שבין הבנק ללקוח. כאשר הבנק מגיש תביעה נגד לקוח, הוא מפרט בכתבי הטענות עובדות הנוגעות ללקוח, ובכך לא רק מפר את הסודיות הבנקאית אלא גם עושה שימוש לצרכיו שלו במידע אודות הלקוח. הוא הדין כאשר הבנק צריך להתגונן מפני תביעה של לקוח. כמובן שהחריג צריך להתפרש בצמצום על מנת להבטיח מינימום בפגיעה בלקוח. והנה, סעיף 518 להצעת הקוד, לא רק שלא מכיר בחריג זה, אלא מבטל אותו במפורש, בקובעו שאסור לחב האמון להשתמש במידע אודות הזכאי אלא לצורך קיום החיובים המוטלים עליו. אם כך, סעיף 518 אינו תואם את ההלכה הקיימת והפרקטיקה הבנקאית הנוהגת.

לסיכום

אף שהצעת הקוד לא כוללת את דיני הבנקאות הפרטית, יש לה בהחלט השלכה חשובה על יחסי בנק-לקוח ובנק-צדדים שלישיים.

בכל מקרה, החקיקה הבנקאית והמעין-בנקאית שנשארה מחוץ לקוד תמשיך לעמוד בתוקפה גם לאחר חקיקת הקוד. ובמקרי סתירה בינה לבין הוראות הקוד, תגבר ההוראה הספציפית יותר. כדוגמה לכך ניתן להביא את חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות ובניהול תיקי השקעות, הקובע הסדרים ספציפיים בשאלות כגון האיסור על ניגוד עניינים (סעיף 15) , קבלת טובת הנאה מצד שלישי (סעיף 17), חובת הסודיות (סעיף 19), תניות פטור מאחריות (סעיף 13(ה)) ועוד. אף שנושאים אלו כלולים בהצעת הקוד, בפרק העוסק בחיוב אמון, הרי שאם נושא כזה יתעורר בנוגע לייעוץ השקעות, תחולנה ההוראות הספציפיות של חוק הייעוץ ולא הוראות הקוד.

הערות

[2]    את נוסח הצעת הקוד ניתן למצוא באתר של משרד המשפטים: www.justice.gov.il/MOJHeb/Codex/

[3]    סעיף 13 עוסק בפדיון מוקדם של הלוואות, סעיף 13א עוסק בחשבונות משותפים וכספת משותפת, וסעיף 13ב עוסק בפקדונות ללא תנועה.

[4]    ס' דויטש "היבטים צרכניים של הקודקס האזרחי" אושר לפרסום ב"משפטים" (תשס"ו).

[5]    דנ"א 258/98 צמח נ' שלשבסקי, פ"ד נה (4) 193. רע"א  Nordland Papier A.G.  נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור, פ"ד נג (2) 274. רע"א 2443/98 ליברמן ואח', נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג (4) 804.

[6]    ע"א 5893/991 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573, 585, 592-591, 595. ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד (2) 145, 162-161.

[7]    ע"א 5893/91, לעיל הערה 5, בעמ' 595. ר' בן-אוליאל דיני בנקאות – חלק כללי (תשמ"ו) 105-102.

[8]    ה"פ (ת"א) 672/96 פריוף נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2000 (3) 5342. ה"פ (ת"א) 1086/01 כהן נ' בנק המזרחי בע"מ, www.faxdin.co.il, פסקה 8.

[9]     ע"א (ת"א) 2539/01 יוסף עובדיה ובנו בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, www.faxdin.co.il.

[10]    ע"א 717/89 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ערן טורס בע"מ, פ"ד מט (1) 114, 131-130.

[11]    ע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז (5) 764, 772. ע"א 5893/991, לעיל הערה 5, בעמ' 603-586.

[12]    לניתוח חריגים אלו ראו ר' פלאטו-שנער "הכספת הבנקאית באספקלריית הזכות לפרטיות", קריית המשפט א (תשס"א)279, 297 -298.

[13]    בן-אוליאל, לעיל הערה 6, בעמ' 115-114.

[14]    כגון סעיפים 9-8 לצו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של תאגידים בנקאיים), תשס"א – 2001, המחייבים את הבנק לדווח על פעולות שונות שמבצע הלקוח. לחובות גילוי נוספות מכוח דין ראו בן-אוליאל, לעיל הערה 6, בעמ' 116 -124.

[15]    פלאטו-שנער, לעיל הערה 12, בעמ' 298.