לצד השינויים המשמעותיים בהליכי חדלות פירעון של יחידים, עוסק החלק השני בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי בהליכי חדלות פירעון של תאגידים. החשיבה שנמצאת ברקע החלק הזה דומה: הרפורמה המשפטית קובעת עמדה ערכית, לפיה שיקום חברות עדיף על פירוקן, והחוק יוצר תשתית לקידום הסדרי חוב כבר בשלבים מוקדמים של היווצרות קשיים כלכליים של חברה. זה נעשה בין היתר באמצעות "משא ומתן מוגן" (ראו מסגרת), שנועד ליצור סביבה בטוחה שתאפשר קידום מהיר ויעיל של הסדרי חוב.
החוק החדש קובע נקודת פתיחה אחת משותפת להליכי פירוק ולהליכי שיקום, בדרך של בקשה לצו פתיחת הליכים. בית המשפט יכריע בשלב ראשון האם התאגיד חדל פירעון ולאחר מכן יכריע לגבי מסלול הטיפול בתאגיד – האם להפעיל אותו במטרה להביא לשיקומו הכלכלי או להורות על פירוקו המיידי.
תאגיד רשאי להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים אם הוא חדל פירעון או שהצו יסייע לחדלות פירעונו וסך חובותיו עולה על 25 אלף שקל. לעומת זאת, נושה רשאי להגיש בקשה כזו רק כאשר התאגיד נמצא בחדלות פירעון. אפשרות נוספת להגשת בקשה לצו פתיחת הליכים היא על ידי היועץ המשפטי לממשלה, אם הוא מצא כי יש בכך עניין ציבורי.
עיקרון מהותי נוסף בחוק החדש הוא שינוי חלוקת החוב בין הנושים, שנועד לשנות את מפת הצדק החלוקתי. החוק מפחית את היקף דין הקדימה שניתן למדינה בחלוקת נכסי החייב, וכן נקבע כי 25% מהנכסים המשועבדים בשעבוד צף יועברו לטובת הנושים הכלליים. מהלכים אלו נועדו להגדיל את חלקם של הנושים ה"רגילים", כגון ספקים, אנשים פרטיים ונושים אחרים.
גם הנושא של אחריות נושאי משרה בתאגיד זוכה להתייחסות, והרפורמה מטילה חובה על דירקטורים בחברה לדאוג לצמצום היקף חדלות הפירעון ערב פתיחתם של הליכי חדלות הפירעון.
אבי ליכט, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אמר בכנס על החוק החדש, שיזם איגוד הבנקים, כי כאשר נבדק מדוע חברות רבות מגיעות למצב של פירוק ולא של שיקום, "המסר שקיבלנו מהשוק היה שאנשים 'מושכים' גם מתוך מניעים פסיכולוגיים, מעין תחושה שאוטוטו הכל יסתדר, ובסופו של דבר זה מוביל את החברה לפירוק. לכן, המטרה העיקרית של החוק היתה להביא את החברות לתהליך חדלות הפירעון כמה שיותר מוקדם, עם הליך מובנה וברור, כדי שיהיו להן תמריצים לעשות את זה בזמן שהן מסוגלות לעמוד בתהליך מבחינה כלכלית.
"המסר הוא פשוט: אם החברה היא חדלת פירעון, היא צריכה לפנות לבית המשפט ולצאת משם כמה שיותר מהר בלי להיגרר שנים בבתי משפט. העיקרון שהנחה אותנו היה שכניסה לתהליך של חדלות פירעון לא מתבצעת על סמך ספקולציות אלא על בסיס חוות דעת אמיתית שהחברה לא יכולה לשלם את חובותיה, ולתת לנושים עתידיים כמה שפחות אפשרות 'לשחק' עם החברה על בסיס חוות דעת לא נכונות".
זכות לגמלה
ליכט התייחס גם למערך התמריצים לשאר השחקנים. הדין הקיים מקנה לעובדים זכות לגמלת ביטוח לאומי רק בהליכי פירוק, ובהליכי שיקום העובדים אינם זכאים לגמלת ביטוח לאומי. לכן, לדבריו, לעובדים היה תמריץ חזק לגרור את החברה לפירוק.
"זו דילמה מאוד אכזרית מבחינת העובדים, שצריכים להחליט אם הם מקבלים גמלה וכורתים את הענף של מקור פרנסתם, וזה יצר עיוותים. הצלחנו לשכנע את הביטוח הלאומי לשלם גמלה גם במקרה של הבראה. מדובר בכמה עשרות מיליוני שקלים בשנה, אבל המטרה היא להקטין את התמריץ שהיה לעובדים לגרור את החברה לפירוק, ובכך לחזק את האפשרות של שיקום כלכלי", אמר ליכט.
על המטרה להביא חברות להליך חדלות פירעון כמה שיותר מוקדם חזר במהלך הכנס גם עו"ד ד"ר גור בליי, היועץ המשפטי של ועדת החוק חוק ומשפט של הכנסת – אמירה שעוררה את תגובתו של עו"ד עמית פינס, שותף במשרד פישר בכר חן וול אוריון ושות', שאמר: "התפלאתי לשמוע שקיים תמריץ לעודד את נושאי המשרה והדירקטורים לפנות לבית המשפט מוקדם ככל האפשר. בעיני, שאיפה כזו היא לא לגיטימית. החברה צריכה לפנות לבית המשפט בזמן הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. אני מודע לבעייתיות בנושא הזה, כי להליכי חדלות פירעון יש נטייה לתפוס תאוצה. כדי לאתר את הנקודה המדויקת שבה צריך לפנות לבית המשפט צריך להיות בעל חושים מאוד מחודדים, אבל לא להגדיר מטרה של פנייה מוקדם ככל האפשר".
לדברי עו"ד פינס, "מהתפיסה הזו נולדה הטעות של סעיף 288 שהוא למעשה השינוי המהותי בכל הנושא של אחריות דירקטורים ונושאי משרה". החידוש בסעיף זה הוא הטלת אחריות על דירקטור או מנכ"ל, אם הם לא פעלו לצמצום היקף חדלות הפירעון. כלומר, תוטל עליהם חובת זהירות כלפי התאגיד שתחייב אותם לנקוט באמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון.
"אני שואל את עצמי איך הסעיף הזה מתכתב עם ציר הזמן. אומרים שדירקטור או נושא משרה אחראי לכך שלא יצטמצם היקפה של חדלות הפירעון, אבל השאלה ממתי עד מתי. קובעים שזה מתחיל ביום שבו החברה חדלת פירעון, או שהיינו צריכים לדעת שהיא חדלת פירעון, אבל מתי זה מסתיים. שאלה שנייה שמתעוררת היא איך מפצים את התאגיד על נזקים שנגרמו לנושיו. הרי יש כאן סתירה פנימית.
"הסעיף לא יביא לשינוי, כי הוא בלתי ניתן ליישום. אי אפשר להוכיח מה הנזק שנגרם מאי צמצום חדלות הפירעון. השינוי היחיד שהוא יביא זה הכנסת עוד חברת ביטוח לתוך המשחק – חברת הביטוח של הגורמים שמתמחים בשיקום תאגידים, שהם אלה שיוצרים חזקה שנהגת כשורה בשאלת צמצום חדלות הפירעון", אמר פינס.
עו"ד גיא גיסין, שותף מנהל במשרד גיסין ושות', אמר: "יש נקודה ארכימדית שבה דירקטור לא יכול לעצום עיניים. הנקודה הזו לא מוגדרת, ולכן ההחלטה תלויה בדירקטורים. בעשר השנים האחרונות הייתי לא מעט פעמים באולמו של השופט אורנשטיין ושמעתי לא פעם את המשפט 'איפה היו שומרי הסף'. אם מי שמתמנה כדירקטור חב חובה מוסרית ומרגיש כשליח של בעל השליטה, כי בעתיד בעל השליטה ימנה או לא ימנה אותו לתפקיד במקומות אחרים, אנחנו, נציגי הנושים, כולל הבנקים, נמצאים בבעיה. לכן, לדעתי אחד הדברים החשובים בסעיף 288 הוא שלא יהיה פטור משיפוי על האחריות הזו, ואני חושב שהסעיף הזה כן יביא לשינוי".
עו"ד עמית פינס: "בתוך כל המסכת הזו שנקראת חדלות פירעון יש גורם אחד שניתן לסמוך עליו וזה בית המשפט. לכן, ככל שנשאר יותר שיקול דעת בידי בית המשפט, כך כולנו נרוויח. גם אם בית המשפט ייתן צו הקפאת הליכים כשהוא לא מתכוון או לא חושב שצריך לתת צו כזה, טעות לכיוון הזה היא פחות חמורה מאשר לכיוון השני – מתן צו פירוק. אם נתת צו פירוק לחברה באופן לא מוצדק, גרמת נזק לא רק לחברה אלא לכל הנושים. אם נתת צו הקפאת הליכים, השארת מרווח פעולה מסוים".
פתרונות יצירתיים
השופט איתן אורנשטיין, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, אמר: "במשך השנים התפתחה פרקטיקה בבתי המשפט לגבי הסדרי נושים שהאיצה את מהלך החקיקה, כי היינו נתונים במצב של לקונות. לא היו הוראות, ובמסגרת פסקי הדין קראנו למחוקק להשלים את החקיקה, כי השופטים היו צריכים למצוא פתרונות יצירתיים.
"למעשה, הסדר הנושים נולד בישראל בפרשה של כור ובאנקרס טראסט, כאשר הוגשה בקשה לפירוק כור שהיה אז קונצרן ענק במשק הישראלי. בית המשפט שבר את הראש איך לפתור את הבעיה ואז ייבא את מתכונת צ'פטר 11 מהמשפט האמריקאי. לבית המשפט לא היתה אז סמכות להחליט על הסדר נושים, אבל בית המשפט חשב שלא נכון לפרק את הקונצרן, ובסופו של דבר הסדר הנושים מומש.
"המטרה היא קודם כל שיקום של התאגיד – בתנאי שיש סיכוי לשיקום, אין חשש מפגיעה בנושים וקיים מימון. רק אם תנאים אלה לא מתקיימים, הולכים לפירוק. החוק מורה לנו להעדיף שיקום וזה משקף את הפסיקה. כך בתי המשפט נהגו בשנים האחרונות, וטוב שיש עוגן חקיקתי למדיניות הזו.
"אנחנו מבחינים בהסדרי נושים בין הסדרים אמיתיים שמטרתם לייעל את הגוף שנמצא על סף או כבר בחדלות פירעון – כלומר התייעלות, צמצומים, הזרמת כסף של משקיעים חדשים והמשך הפעילות. לעומת זאת, קיימים הסדרי נושים שהשופטת ורדה אלשיך קראה להם 'פירוק דה-לוקס'. זה לא בדיוק הבראה אלא מכירת העסק בצורה שתביא תשואה יותר טובה מאשר הפירוק שבו מוכרים רק את ה'ברזלים' – מצב שבו העסק שווה פחות והנושים מקבלים פחות".
לדברי השופט אורנשטיין, "לשופטי חדלות פירעון יש נטייה טבעית לאפשר הליך של הסדר נושים על פני פירוק. אם מוצג לנו הסדר נושים אמיתי שיוכל להבריא את החברה, שבו בסופו של יום הנושים יוכלו לראות תמורה יותר גדולה מאשר בהליך של פירוק, עדיף לתת את ההזדמנות ולאפשר הליך של הסדר נושים. בית המשפט מאזן במקרים כאלה בין האינטרסים של כולם, כדי להגיע למצב הפחות מזיק ופחות בעייתי.
"אבל לא אחת מגיעות לשולחננו בקשות להסדר נושים שאין להן ידיים ורגליים. אלה בקשות פירוק מובהקות. באחרונה, הגיעה אליי בקשה של אחת החברות ששימשו פלטפורמות להשקעות בחו"ל שהשאירה חובות של 11 מיליון דולר למשקיעים. שבוע קודם, החברה הגישה בקשה להסדר נושים, שבה נטען שהיא יכולה להמשיך להחזיר להם את החובות.
"במקרה הזה לא היה שום בסיס להסדר נושים, וכמובן שמיד אחר-כך הגיעה בקשה לפירוק של החברה ומתן צו לפירוק זמני. הסתבר שה-11 מיליון דולר של מאות משקיעים התאיידו. ואז בא-כוח החברה אמר בבית המשפט שצריך להשאיר את מי שניהל את החברה לנהל אותה, כי רק ככה הנושים יוכלו לקבל את כספם חזרה. כמובן שהבקשה נדחתה… חשבתי שאני לא מבין מה הוא מבקש".
לדברי השופט אורנשטיין, החוק הקיים מאפשר הפעלת הסדר נושים בתנאים מסוימים, אחד מהם הוא תמיכה של לפחות מחצית מהנושים באסיפת הנושים. בחוק החדש אין צורך גם בכך, ובית המשפט יכול לכפות הסדר נושים גם אם לא הושג רוב של מחצית באסיפה. "זה נותן לבית המשפט כוח במקרה שהוא מאמין שחברה שנמצאת בקשיים מתמודדת עם התנגדות ללא כל סיבה מוצדקת. זה אומר שגם בנקים וגם נושים אחרים צריכים לעבור מבחן של תום לב.
"להערכתי, מספר בקשות הפירוק במסגרת החוק החדש יהיה מצומצם, וזה מבטא את המגמה הנוכחית, לפיה בעוד בעבר רוב הבקשות היו בקשות פירוק מובהקות, כיום מגישים אותן כבקשות להסדר נושים", אמר השופט אורנשטיין.
נושא אחר שעורר לא מעט ויכוחים במהלך תהליך החקיקה היה השינוי במפת הצדק החלוקתי, תוך הגבלת כוחו של בעל שעבוד צף כך שייפרע עד 75% מהתמורה (כלומר 25% מהתמורה שתתקבל ממימוש הנכסים בשעבוד צף ילכו לנושים הכלליים ולא לשעבוד הצף). פרופ' שלום לרנר, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, אמר בכנס: "המספר הזה התקבע ולא הסכימו לשנות אותו. אף אחד לא יודע מאיפה הגיע המספר 25%, לא עשו שום תחקיר בעניין הזה".
אחת ההערכות היא שההגבלות ביחס לשעבוד הצף עשויות להוביל לדרישה לעיבוי בטחונות או הפחתה של עד 25% באשראי שמוענק לעסקים, ברוב המקרים עסקים קטנים יותר, שמסורתית מקבלים אשראי על בסיס שעבוד צף.
מוקדם או מאוחר
האם החוק החדש מביא בשורה בתחום שיקום חברות בקשיים? פרופ' אסף חמדני מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, אמר בכנס: "בדרך כלל קיימים בתחום התאגידים שני מצבים – או שמפרקים את החברה או ששומרים אותה. ההגדרה בחוק היא קצת שונה. ההגדרה של שיקום היא שמירת העסק של התאגיד כעסק חי. מוקדם לדעת מהי המשמעות של ההגדרה הזו אבל מדובר בתפיסה הגדרתית שונה של שיקום.
"אומרים שהחוק מביא גישה של שיקום, אבל אני לא בטוח שזה נכון שהוא מביא תפיסה חדשה. בחוק יש ניסוח מאוד מוקפד שמדבר על שיקום רק אם זה אפשרי. בדרך כלל כשמדברים על אישור של מה שנקרא עד היום הסדר נושים, מדובר בתכנית שמביאים לאישור, וההליך מסתיים בכך שכל הנושים מאשרים את ההסדר באספות של 75% מערך החוב. יש בתיקון 19 אפשרות לכפות על אספה מתנגדת, ואחר כך מתקבל אישור בית משפט.
"התפיסה בחוק היא שבמסגרת הסדר הנושים אפשר לסטות מסדרי הנשייה והפירוק, אם קבוצת נושים אחת מוכנה לתת משהו לקבוצה אחרת. יכול להיות שיקום גם על דרך של מכירת פעילות עסקית. זה אמנם מוגדר כשיקום אבל למעשה די דומה לסוג של פירוק.
"בחוק יש פגיעה בנושים מובטחים, אבל קיימים בו לפחות שלושה היבטים שככל שמדובר בשיקום ולא בפירוק, הם אמורים לאזן את הפגיעה הזו, להחליש אותה ואף לבטלה לחלוטין. מדובר בסוגיה של ההגנה ההולמת, התנאים לקביעת הסדר לנושה מובטח והשאלה של הסדר חוב ללא צו פתיחת הליכים".
לדברי פרופ' חמדני, החל מתיקון 19 המחוקק הישראלי אימץ את הגישה של צ'אפטר 11. "התפיסה הזו אומרת שאנחנו מחלישים את זכויות הקניין של הנושים המובטחים ואומרים להם: אתם לא באמת תוכלו להחליט מה קורה בנכסים המשועבדים בתקופת ההקפאה. נותנים לבתי המשפט אפשרות לתת לבעלי תפקיד לפעול בנכסים המשועבדים, אבל מבחינה כלכלית הנושים לא נפגעים ומקבלים הגנה הולמת. כלומר, המטרה היא לתת להם הגנה כלכלית אבל דרך בית המשפט.
"בהגדרה של הגנה הולמת בחוק יש שיפור מסוים לעומת תיקון 19. לא מדברים על ערך החוב המובטח אלא על ערך הבטוחה. צמד המילים 'חוב מובטח' הפך להיות מונח מוגדר. בתיקון 19 משרד המשפטים הוביל מהלך שאומר כי מה שמגיע לך בהליך ההבראה זה ערך פירוק, כלומר נניח שהיינו מפרקים את החברה היום. נראה שהמחוקק עבר לתפיסה שאומרת כי ההגנה ההולמת היא הזכות שלך לממש את הנכס באופן עצמאי".
לדבריו, "במסגרת תיקון 19, אבי ליכט אמר שהבעיה היא שבנקים מכניסים חברות לחדלות פירעון מהר מדיי, והתיקון לחוק נועד לפתור את זה. אחר-כך באה ועדת אנדורן להסדרי חוב ואמרה שבנקים מכניסים חברות לחדלות פירעון מאוחר מדיי, ועד עכשיו נשארתי מבולבל אם יש או אין בעיה במערכת הבנקאית בישראל.
"לכאורה, יש פה תפיסה שאומרת כי אם מדובר בשיקום, הנושים המובטחים זכאים להתעקש על יותר ממה שהם היו מקבלים בפירוק. כמובן שהשאלה היא עד כמה בתי המשפט יפעילו את הסעיף הזה כמו שהוא. בארצות הברית הפעלת הסעיף הזה היא אחד הדברים הכי מורכבים, וכאשר בתי המשפט מפעילים אותו, זה נעשה עם הערכות שווי ומומחים כלכליים. בישראל זה מסתיים בדרך כלל בשתי שורות: מתקיימים התנאים…"
לדברי פרופ' חמדני, אם בוחנים מה קרה בשוק האשראי העסקי בישראל משנת 2000, קיימים עוד ועוד שחקנים שנלחמים מול הבנקים. "העובדה שמגמת החוק היא להחליש את ההגנה על נושים מובטחים תחזק את היכולת של שחקנים שיש להם יכולות רב ממדיות להתמודד עם חייבים בקשיים, בגלל שהם מנהלים להם חשבון, ומי שיידע לנצל את זה באופן מושכל יוכל להפיק מכך תועלת. החוק גם מהווה הזדמנות לגורמים שמתמחים בשיקום חברות בקשיים. מי שיעסוק בזה, תהיה לו פרנסה מצוינת".
עו"ד אסנת טננבאום, לשעבר מנהלת מערך אשראים מיוחדים בבנק לאומי, אמרה בכנס כי לא התייחסו מספיק לפגיעה כתוצאה מהפקעת השליטה במימוש של השעבודים הקבועים. "נושה בעל שעבוד קבוע שחושב שיש לו אפשרות לממש את הנכס, מניח שהוא יכול לקבל את השווי הרשום. אבל כתוצאה מהמגמה לפתוח בצו פתיחת הליכים, נושה כזה לא יוכל לממש בעצמו את השעבוד. גם בסיטואציה שהנושה החליט להקדים תרופה למכה ונוקט בתהליך מימוש לפני צו פתיחת הליכים, קיים סעיף בחוק, לפיו כאשר נפתחו הליכים והתקבל צו כזה, גם מי שמימש נכנס לכללי המשחק החדשים.
"העובדה שרצו לפגוע בנושים המובטחים לא תהיה בהכרח טובה לנושים הכלליים. צריך יהיה לחשוב איך הבנקים מתנהגים עם שעבודים שוטפים ספציפיים. למשל, איך להתייחס בהקשר הזה לאשראים שמסתמכים על תמורות עתידיות. גם בעבר בנקים לא מיהרו לממש שעבודים, אבל עכשיו הם יחשבו פעמיים אם לפתוח בהליכים משפטיים ויעדיפו ללכת יותר לכיוון של הסדרים, בתקווה שאפשר יהיה לאחד את כל הנושים לעשיית הסדרים", אמרה טננבאום.
עו"ד עמית פינס: "אני לא חושב שהבנקים ירוויחו מהחוק הזה וגם לא הנושים המובטחים. כמגמה כללית, אם שופטים את החוק בעיניים אובייקטיביות, הוא יביא לשינוי חיובי בספרה המשפטית של חדלות פירעון. מי שיפסיד הם בעלי התפקיד או אלה שרואים את עצמם כבעלי פוטנציאל לשמש כבעלי תפקיד".
"משא ומתן מוגן מאותת על קשיים"
אחד החידושים בחוק הוא מתן אפשרות לתאגיד מדווח לנהל "משא ומתן מוגן". הכוונה היא, כפי שהסביר אבי ליכט, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, "ליצור בחוק תהליך שנותן לתאגיד תקופת שקט לנהל משא ומתן עם הנושים, כדי להסדיר את החובות. רצינו להחיל את העיקרון הזה בצורה רחבה יותר, אבל בסופו של דבר צמצמנו אותו רק לתאגידים מדווחים ונבחן איך הוא יעבוד. יש הטוענים שכל החברות ישתמשו באפשרות הזו ואחרים טוענים שאף חברה לא תשתמש בה".
לתאגיד יינתנו, לפי החוק, שלוש הגנות מרכזיות: בלעדיות בהצעת ההסדר (רק התאגיד יהיה רשאי להציע באותה תקופה מתווה של הסדר חוב, כך שהנושים לא יוכלו לכפות הסדר חוב על התאגיד), מניעת אפשרות להעמיד את החוב לפירעון מידי, ומניעת האפשרות להגיש בקשה לצו פתיחת הליכים.
השופט איתן אורנשטיין, נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אמר: "אני מסופק כמה ייעשה שימוש במשא ומתן מוגן, כי ברגע שחברה יוצאת למשא ומתן מוגן זה מאותת לכל המשק מה קורה באותה חברה".
עו"ד ד"ר גור בליי, היועץ המשפטי של ועדת החוקה חוק ומשפט, אמר כי את העיקרון של משא ומתן מוגן אפשר לראות כפיילוט. "נשמעו עליו ביקורות שונות. נטען שאף אחד לא ייכנס למשא ומתן כזה, וביקורת אחרת היתה שזה יגרום נזק עצום, כי נותנים למעשה הקפאת הליכים 'קטנה' בלי פיקוח. האם חברות ייכנסו לתהליכים יותר מוקדם? קשה לדעת".
עו"ד אסנת טננבאום, לשעבר מנהלת מערך אשראים מיוחדים בבנק לאומי, אמרה כי החוק החדש כן יגרום לכך שמנהלים יחששו יותר ויקדימו את המועד שבו הם יתחילו לנהל משא ומתן, ובנקים יצטרכו לקחת את זה בחשבון. "אם מנהלים יחליטו לפתוח במשא ומתן מוגן, זה סוג של נבואה שעלולה להגשים את עצמה, וניתן להניח כי אם הם לא יצליחו לסכם את הדברים בהסדר, החברה תידרדר לצו פתיחת הליכים".
לדבריה, ההגנות שמפורטות בסעיף 288 לחוק (סעיף שמתייחס לאחריות דירקטור או מנכ"ל שלא פעל לצמצום היקף חדלות הפירעון) אינן מחייבות משא ומתן מוגן, ודי אם מתנהל משא ומתן עם נושים. "אם מנהלים אחראים יודעים שהם נמצאים בסביבה של חדלות פירעון, כדאי להם להתעורר קודם ולנסות להגיע להסדר. מאחר שהנושים שאיתם צריך להגיע להסדר הם מגוונים, ואנו עדים באחרונה לכך שנושים אינם מצליחים להגיע להסדרים בינם לבין עצמם, התוצאה של חוסר יעילות בניהול משא ומתן כזה היא שבסוף כולם יפסידו".
ד"ר טל מופקדי, שותף מייסד בחברת נומריקס יעוץ כלכלי ומימוני, אמר שהחוק מייצר הרבה ודאות לגבי מה שיקרה באירועים של חדלות פירעון. "ככל שיש יותר ודאות לגבי מה שיקרה בתרחישים השונים, הכל כבר יהיה מתומחר וכולם יגיעו לאיזון מסוים. עם זאת, אחת הבעיות היא שאין הסבר לפער בין חדלות פירעון תפעולית לחדלות פירעון פיננסית. יכול להיות עסק עם פעילות נהדרת אבל עם עומס חובות, ועסק עם מעט חובות אבל בלי כושר קיום, ולכן צריך לסגור ולפרק אותו.
"ככלכלן, שכשאני נכנס למשא ומתן, הדבר החשוב ביותר הוא האלטרנטיבה הטובה ביותר. אם אני מנהל חברה ונכנסתי למשא ומתן מוגן, השאלה היא מה יקרה אם הוא לא יצליח ויהיה ברור לכולם שאני חדל פירעון".