pixabay.com
pixabay.com

טענת קיזוז כאבן בוחן להטלת חובות תום לב חלף חובות אמונים של בנק כלפי לקוח

איתן וולף-הולץ, עו"ד
פתח-דבר
1.1 חוקי הבנקאות אינם קובעים הוראה ברורה, לפיה בנק חב בחובת אמונים ללקוחותיו. העדרה של הוראה זו אינו מהדהד בחלל ריק, שכן בתי המשפט הקפידו לקבוע כבר לפני עשרות שנים, כי בנק "חב בחובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו" .
1.2 השאלה בה מבקש מאמר זה לעסוק, הינה גבולותיה של אותה חובת האמונים ללקוחות, שעה שמבקש הבנק לבצע קיזוז של זכויותיו אל מול חובות הלקוח. כפי שאציג במסגרת מאמר זה, בנק הפועל למטרות רווח, מעצם קיומו כגוף מסחרי–עסקי, אינו יכול להעדיף את אינטרס הלקוח על פני זה העומד לו בכל עת, ולפיכך, ככלל, אינו חב ללקוח חובת אמונים במימוש זכות הקיזוז העומדת לו.
1.3 בחלקו הראשון של המאמר אבקש להפנות את הקורא לפסיקות מתנגשות לכאורה של בתי המשפט, כאשר באחת נקבע כי בנק יחויב בחובת אמונים כלפי לקוחותיו בכל התנהלות הקשורה לכספיהם, ואילו בשנייה, מודגשת חובת האמונים של הבנק ללקוחותיו נוכח קיומם של מצבי הסתמכות מיוחדים (להבדיל מתחולה כללית ומוחלטת של חובת האמונים כלפי לקוחות הבנק). כפי שאציג, על אף קיומן של התייחסויות רזות – עד כדי רמיזות – בפסיקה ובספרות, טרם נדרשו העוסקים במלאכה לבחון את תיחום חובות האמונים של הבנק ללקוחותיו בעת ניצול זכות מסחרית, דוגמת טענת קיזוז.
1.4 בחלקו השני של המאמר אבקש להציג את ההבחנה (הגם שאינה תמיד חדה) בין מצבים שבהם בנק מממש זכות מסחרית לגיטימית העומדת לו, שעה שמבקש הוא לבצע קיזוז אל מול חובות הלקוח, לבין מצבים שבהם בנק מתקשר עם לקוח בעסקה, או מבצע בעבורו פעולה – מצבים אשר לגביהם נקבע בפסיקה כי מתקיים חוסר איזון במערכי הכוחות והידע בין הבנק לבין הלקוח, ובגין חוסר איזון זה נקבעה חובת האמונים של הבנק כלפי הלקוח.
1.5 כפי שאבקש להציג, ניתן לפרק לגורמים את הקשר בין הבנק ללקוח, ולהבחין בין השלבים השונים בקשר האמור. מצבים שונים מחייבים הכרה באינטרסים מסחריים לגיטימיים של הבנק והבחנתם לעומת מצבים המחייבים הקפדה על שמירת ענייניו של הלקוח.
חובת האמונים של בנק כלפי לקוחותיו – עיגון פסיקתי
2.1 דומה כי פסק הדין הבולט ביותר לעניין חובות אמונים ותום לב בחברה בע"מ הינו פסק הדין בעניין הלכת בוכבינדר . פסק הדין עוסק אמנם בחובות אמונים ותום לב של דירקטורים כלפי החברה בה הם מכהנים, אך דומה כי הוראותיו הן המקיפות ביותר לעניין חובת האמונים באופן כללי.
2.2 במסגרת פסה"ד נקבע הכלל המרכזי לעניין חובת האמונים:
"חובת האמונים משמעותה כי הדירקטור חייב לפעול כאשר לנגד עיניו עומד האינטרס של החברה ולא אינטרס אישי… חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה, והוא אינטרס החברה" (ההדגשה אינה במקור) .
2.3 בעוד שחובת אמונים זו אינה מהווה משום קשת ברורה וקבועה של מצבים נתונים, הרי שהיא נבדלת מחובת תום הלב הנהוגה בדין הישראלי בכלל, ובדיני החברות בפרט , לפי שהיא (קרי, חובת האמונים) אינה שועה לעניינו העצמי של המחזיק בחבות.
דברים דומים עולים גם מפסה"ד בעניין רוקר נ' סלומון הידוע:
"תום-הלב אינו מניח 'מידת חסידות'… תום–הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום–הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור)".
2.4 כפי שציינתי לעיל, חובת האמונים של בנק כלפי לקוחותיו עוגנה בפסיקות בתי המשפט מימים ימימה. אחד הדיונים המוקדמים לעניין זה נמצאו בעניין מנצור נ' מדינת ישראל בשנת 1984, שם קבעה השופטת שטרסברג-כהן בפסק–דין קצר כדלהלן:
"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על–ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, 'הנאמנות הכפולה', העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח מחד גיסא ושל רווחיות הבנק מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות" (ההדגשה אינה במקור).
2.5 בית המשפט אינו מקיים הבחנה – הגם שנדרשת לגישתי – בין המצבים השונים שבהם מקיים בנק אינטראקציה עם לקוחותיו. בהמשך רשימה זו אציג כי הבחנה זו יכולה היתה לסייע בהבחנה בין אותם מצבים שבהם נדרשת הכרה בקיומה של חובת אמונים כאמור, לבין מצבים שבהם לא תיתכן חובת אמונים מטעם הבנק ללקוח.
2.6 דברים אלו של בית המשפט בעניין מנצור, שונים במידת מה מקביעת בית המשפט בפרשה מוקדמת יותר בעניין בנק ישראלי למשכנתאות בע"מ נ' הרשקו (להלן: "עניין הרשקו").
אמנם, בהוראות הרציו במסגרת פסק הדין קבע בית המשפט בעניין הרשקו הוראה, אשר לימים תימצא דומה לקביעת בית המשפט בעניין מנצור: "אין חולק על כך… שבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו". עם זאת, בית המשפט הגדיל להתייחס במסגרת פסק הדין המצומצם למאמרו של המלומד, ד"ר ריקארדו בן-אוליאל , ושם כתב:
"כוחו של הבנק מול הלקוח הרגיל, אשר תלוי בו במתן השירות (שירות שתנאיו נקבעים, בדרך–כלל, מראש על–ידי הבנק במסגרת חוזה אחיד), גורם ליצירת חובה מיוחדת של הבנק כלפי הלקוח, כלומר חובת אמונים. המטרה הסופית שבשבילה קיימת חובה זו היא מלוי תפקידו של הבנק בדרך המושלמת ביותר בנסיבות הקיימות" (ההדגשה אינה במקור).
2.7 ודוקו, כי על דרך ההפניה, בית המשפט תוחם לכאורה את גדר המצבים שבהם ימצא בנק חב חובת אמונים ללקוחותיו, כך שלמעשה נדרשת עמידה בתנאים המצטברים הבאים (לצורך הדיון, נכנה תנאים אלה להלן: "התנאים"):
חובת האמונים נוצרת מול "לקוח רגיל";
מדובר במצבים בהם מבוקש מהבנק ליתן שירות ללקוח;
לרוב מדובר בשירות שאינו מותאם אישית לצרכי הלקוח, כי אם שירות מכוח חוזה אחיד.
2.8 אם הטיבו בתי המשפט לעמוד על הסיבה להיווצרותה של חובת האמונים הבנקאית כלפי הלקוח, הרי שאלו התמקדו לרוב בתנאים (א) ו-(ג).
2.9 אחד מפסקי הדין המוכרים לעניין חובת האמונים הבנקאית, המדגיש, בין השאר, את התנאים (א) ו–(ג) לפסקה 2.7 ברשימה זו, לעיל, הוא פסק הדין בעניין צבאח . פסק הדין עוסק בתביעה אשר הוגשה כנגד בנק, ששימש כחברה מלווה ליזם בניה, ובמקביל העניק הלוואות לרוכשי הדירות במיזם.
כך, למשל, ציין נשיא בית המשפט העליון, לשעבר, שמגר, בפרשת צבאח :
"לגישתי, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית והמקום החשוב אותו תופסים הבנקים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופיינת כמערכת יחסים רגילה של מלווה ללווה. הבנק משמש כמעט בכל המקרים כיועץ פיננסי בענייני השקעות ומייעץ אף בעניין סוג ההלוואות אותן כדאי לקחת, מידת פריסתם של ההחזרים בגין הלוואת אלו, הריבית המשתנה בגין החזרים אלו…".
ועוד ציין :
"יחד עם זאת, אין להסיק מדברים אלה כי חובתו של הבנק ללקוח זהה בכל מקרה ומקרה. היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. רמת הנאמנות שבה מחויב הבנק כאשר הוא משמש כיועץ להשקעות היא אחרת מזו שבה הוא מחויב כאשר הוא מעניק הלוואה ללקוח" (ההדגשה אינה במקור).
על אף ניתוח החובה הבנקאית מכוח קיומם של יחסים מיוחסים בין הבנק ללקוח כעולה לעיל, דומה כי בית המשפט אינו מתכחש כליל לקיומם של חריגים לאמור. בעניין זה ארחיב להלן בפרק הבא.
הבחנה בין חובת תום הלב לחובת האמונים של בנק ללקוחותיו בעת קיזוז
3.1 קריאת הספרות המשפטית אינה שופכת אור רב לעניין חובת אמונים המוטלות על כתפי בנקים בעת קיזוז (ככל שקיימות הן) . אך לפני שנבחן את הסיטואציה של קיזוז במערך היחסים בין הבנק לבין הלקוח, מוצע כי נידרש ראשית (אף אם בתמצית נמרצת, שכן הדבר חורג מגידרה של רשימה זו) להבחנה המקובלת בין חובת אמונים לחובת תום לב.
3.2 ההבחנה בין המונחים, הגם שאינה פשוטה, אינה סמנטית כלל. וכבר ציינתי בעבר:
"קיימת הבחנה בין המונחים 'אמונים' ל'תום לב', על אף שחלק מהכותבים בתחום אינם נדרשים להבחנה זו. למעשה, חובת האמונים נחשבת לחובה המטילה זיקה חזקה ביותר על נושא המשרה, לעומת חובת תום הלב השאולה במקור מדיני החוזים, ואותה נהג להגדיר נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק, כ'אדם לאדם – לא מלאך ולא זאב, כי אם אדם לאדם – אדם' (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 279 (1999)). לעומת חובת האמונים, כאשר מדובר ב'תום לב', אנו דנים בצורך בהתנהגות ראויה, אך כזו שבצידה כל צד שומר על האינטרסים האישיים העומדים לו" .

3.3 דברים דומים עולים גם מניתוח חובת האמונים לפי ספרה של פרופ' פלאטו-שנער, בספרה:
"חובת האמון נועדה להבטיח שחב האמון יפעל אך למעט האינטרס של הזכאי… לא זו בלבד שאסור לחב האמון לפעול במצב של ניגוד עניינים, אלא שעליו אף להתרחק מראש מכל מצב כזה" .
חובה זו, נבדלת, על פי פרופ' פלאטו-שנער, מחובת תום הלב, אשר לגבי זו האחרונה קובעת פרופ' פלאטו-שנער כדלהלן:
"חובת תום הלב (האובייקטיבית) קובעת רמת התנהגות בין שני צדדים, אשר כל אחד מהם דואג לאינטרס העצמי שלו. מטרת החובה להביא לידי כך שבהגנה על האינטרס האישי יפעלו הצדדים בהגינות" .
3.4 ההבחנה בין חובות האמונים לחובות הזהירות מתבקשת שלא בכדי, והיא שמהדהדת ברקע לניתוח חובותיו של בנק ללקוחותיו. זאת, מתוך כוונה לקריאה ביקורתית של פסק הדין בעניין מנצור ; "הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח" (ההדגשה אינה במקור).
האם אכן כך? האם בכל מצב בו מתקיימת מערכת יחסים בין הבנק לבין כספי לקוחותיו, נדרש הבנק לבחון את טובת הלקוח בלבד (או לכל הפחות, בראש ובראשונה)? עמדתי היא כי התשובה לכך היא שלילית.
3.5 בספרה, רמזה פרופ' פלאטו-שנער בדבר עמדתה, כי מוצע להתייחס לחובת האמונים אותן רוחש הבנק ללקוחותיו רק במקרים שבהם קיימת אפשרות לניצול לרעה של הכוח המצוי בידי הבנק. מתוך כך, הביעה פלאטו-שנער את עמדתה האמורה להלן, אשר דומה כי ניתן להתייחס אליה באופן נרחב מההקשר שבה ניתנה. וכך ציינה:
"לטעמי, יש לצמצם את השימוש בחובת האמון למצבים שלהם היא יועדה במקורה: הפרת החובה לפעול לקידום טובת הלקוח ולא לקידום מטרות אחרות" .
3.6 אם כן, מהי גדר חובתו של בנק כלפי לקוחותיו בעת קיזוז? לעניות דעתי, הניתוח הראוי הינו העדר קיומה של חובת אמונים בעת קיזוז, כי אם חובת תום לב בלבד – אותה דרגה של חובה אשר מתירה התייחסות ברורה לשיקולים עסקיים ומסחריים מטעם זה החב בחובה.
3.7 זכות הקיזוז של הבנק נועדה לשמור על האינטרסים המסחריים של הבנק . עצם קיומה של זכות כאמור, מעיד על אינטרס מסחרי–עסקי עצמאי העומד לבנק. ניתוח שאינו ער לקיומו של אינטרס מסחרי אמיתי של הבנק בעת קיזוז חובותיו של לקוח, יוצר מצב אבסורדי – שכן לא יתכן קיומו של ניגוד עניינים מקום בו חב אחד הצדדים חובת אמונים למשנהו.
3.8 אם לפרוט את המצב לאשורו, כל קביעה, לפיה בנק חב חובת אמונים ללקוח, משמעה כי הבנק מנוע ממימוש זכות הקיזוז העומדת לו (ומכאן שאף ספק אם נתונה לו הזכות לקבוע זכות קיזוז מלכתחילה במערך היחסים אל מול הלקוח). וכיצד יחוב בנק בחובת אמונים ללקוח בעת קיזוז, אם זכות זו אינה רואה אך ורק את טובת הלקוח? רוצה לומר, החלת חובת אמונים על בנקים כלפי לקוחותיהם בעת קיזוז, מאיינת, הלכה למעשה, את קיומה של זכות הקיזוז האמורה, ולבטח שאינה מאפשרת את ניצולה בפועל.
3.9 ההתייחסות לקיזוז הבנקאי כזכות מסחרית לגיטימית עולה גם מהתייחסות הפסיקה האנגלית לנושא. בעוד שחוק החוזים קובע את הכלל, לפיו נדרשת הודעה מקדימה לביצועו של קיזוז, הכירה הפסיקה האנגלית בדין ספציפי לעניין זה, בקבעה כי אין כל חובה חוקית להטיל על בנקים להודיע ללקוח על קיזוז, שכן על הלקוח להתעדכן בדבר מאזן הכספים והחובות העומדים לו . הטעם שבבסיס אותה התייחסות מיוחדת לאינטרס המסחרי של הבנק מצוי ברצון למנוע מהלקוח למשוך כספים לשם סיכול פעולת הקיזוז.
3.10 מצב דברים זה, כמו גם ההבחנה הבסיסית, עליה עמדתי קודם לכן, בין מאפייניה של חובת האמונים לבין מאפייניה של חובת תום הלב, מחייבים הכרה באינטרס העסקי-מסחרי הלגיטימי העומד לבנק בהליך הקיזוז בפרט, ובהליכים עסקיים נוספים ככלל.
הכרה זו באינטרס העסקי הלגיטימי של הבנק, דהיינו – בחינתו שיקולים עסקיים בבסיס פעילותו, אשר אינם עומדים בהכרח בכפיפה אחת עם עניינו של הלקוח, יוצרת מצב ולפיו באופן אינהרנטי, לא ניתן עוד להתייחס לבנק כאל מי שלנגד עיניו עומד אינטרס אחד ויחיד.
3.11 נבחן הדברים על רקע פסיקת בית המשפט בעניין שאול רחמים , אשר ניתן בבית המשפט העליון בשנת 1993.
ברקע לדברים, לזכות בנק עמד חוב מצד חברה בע"מ. החברה העמידה שני ערבים להבטחת פירעון החוב – הם בעלי המניות בחברה. במסגרת פסק הדין, נדונה זכותו של הבנק לפרוע את חובו משני הערבים האמורים.
בית המשפט קבע כי במקרה האמור הבנק הפר את חובת האמונים כלפי הערבים –
לקוחות הבנק, בין השאר, לפי שלא הומצאו לאמורים מסמכים מתאימים בשלב נטילת ההלוואה מן הבנק, ולפי שנמנע הבנק מביצוע פעולות בניירות ערך בשם הלקוח, במועד הרלוונטי שבו נדרש לעשות כן.
לאור קביעתו האמורה של בית המשפט, אסר בית המשפט על הבנק לקזז את חובותיהם של הערבים כנגד ההלוואה, ונקבע כי מקום בו הפר הבנק את חובת האמונים בה חב כלפי הלקוח, לא יוכל מאוחר יותר להישען על זכותו למימוש חוב שנצבר לזכותו.
3.12 פסק דין זה, הדן בשני המשתנים הנדרשים לענייננו – חובות אמונים בהם חב בנק כלפי לקוחותיו, וזכות הקיזוז של הבנק, מבסס על פניו את אזלת ידו של הבנק ממימוש זכות קיזוז העומדת לו לכאורה, וזאת נוכח חובת אמונים בה הוא חב ללקוח.
עם זאת, קריאה מעמיקה של פסק הדין אינה גורעת מאותה הבחנה אותה ביקשתי להציג לעיל בסעיף 3.10 לרשימה זו, ודומה כי אף מוסיפה עליה. חובת האמונים, אותה קובע בית המשפט לחובת הבנק במקרה האמור, קמה בשעת העמדת ההלוואה מטעם הבנק ללקוחות – דהיינו, בשלב המקדים למועד דרישת מימוש ההלוואה והקיזוז בהתאם. מצב זה אינו מעיד על קיומה של חובת אמונים מטעם הבנק כלפי הלקוח בשלב מימוש זכות הקיזוז העומדת לבנק, וראו כי הדיון בפסק הדין נסוב סביב מניעות הבנק ממימוש זכותו (הלגיטימית), כל אימת שזכות זו נולדה מהפרת חובות אמונים כלפי לקוחות בשלבים מוקדמים יותר, בבחינת: "מעילה בת עוולה לא תצמח עילת תביעה".
3.13 ניתוח של פרשת שאול רחמים מדגיש את חשיבות ההבחנה בין קשת המצבים שבהם ניתנים ללקוח שירותים על ידי הבנק (לצורך הדיון נכנה מצבים אלו: "יחסי שירות"), לבין אותם מצבים שבהם מבקש הבנק לממש את זכויותיו העסקיות כדין (לצורך הדיון נכנה מצבים אלו: "מימוש זכויות מסחריות"), הגם שבשני המצבים האמורים, מדובר באותו מערך יחסים שבין הבנק ללקוח. לפיכך, רק אותם מצבים שבהם מעניק הבנק את שירותיו ללקוח, תקום לבנק חובת האמונים כלפי הלקוח.
3.14 רמיזה בדבר חשיבותה של ההבחנה בין המצבים האמורים, ניתן למצוא בדבריו של נשיא בית המשפט העליון, לשעבר, מאיר שמגר :
"יש לקבוע סטנדרט שונה כאשר הבנק דן עם לקוח בהלוואת כספים לצורך עיסקה מסוימת, או כאשר הוא דן עם אדם בקשר למתן בטוחה לחובות של צדדים שלישיים כלפי הבנק".
3.15 הבחנה זו, שבין יחסי שירות לבין מצבים של מימוש זכויות מסחריות של הבנק, אינה הבחנה פשוטה, ונראה כי בהחלט קיימים מצבים שבהם השניים שלובים ושזורים זה בזה. עם זאת, אין במורכבות הדברים כדי לפטור אותנו מזיהוי המאפיינים השונים של המצבים האמורים, עת אנו נדרשים לקביעת גדר חובותיו של הבנק כלפי לקוחותיו.
3.16 מערכת היחסים המורכבת בין הבנק ללקוח, הביאה את המלומדת, פרופסור פלאטו-שנער, לקבוע לעניין רף החובות אותו חב הבנק כלפי לקוחותיו, כי "אין לקבוע מבחן גורף אשר יקבע אמות מידע לאיזון הראוי בכל מצב שבו מתנגשות חובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו" (ההדגשה אינה במקור). דומה כי פרשת שאול רחמים מחזקת את ההבחנה כי לא בכל סיטואציה מדובר בהתנגשות בין חובות, אלא ניתן לפרק את הסיטואציה לגורמים או מרכיבים, ולייחס לכל אחד ממרכיבים אלו את החובה הרלוונטית בה חב התאגיד הבנקאי כלפי לקוחותיו.
טלו דוגמא מפרשת שאול רחמים – חברה נוטלת הלוואה מבנק, הכפופה לזכות קיזוז של הבנק אל מול כספים המופקדים בחשבון הבנק של החברה. דומה כי ניתן להבחין בסיטואציה זו בקיומם של המצבים הבאים:
א) אישור הלוואה ללקוח
פניית לקוח לבנק לקבלת הלוואה מדובר ביחסי שירות. על הבנק לעדכן את הלקוח במרכיבי ההלוואה המורכבים, בין השאר לאור קיומם של פערי ידע בין הצדדים לעסקה . יחסים אלו אינם מנותקים מקיומו של אינטרס מסחרי העומד לבנק בשעת העמדת ההלוואה, ואבקש להתייחס למרכיב זה במסגרת ס"ק (ב) להלן.
ב) קביעת שיעור הריבית
בקביעת שיעור הריבית, על הבנק לתמחר, בין השאר, את מרכיבי הסיכון באי השבת ההלוואה מטעם הלקוח, וכן את הרווח הצפוי לבנק בגין הענקת ההלוואה. שיקולים אלה הינם שיקולים עסקיים, המחייבים התחשבות ברורה ואינהרנטית באינטרסים המסחריים של הבנק.
ג) מימוש זכות קיזוז בגין אי פירעון ההלוואה
כאשר הבנק מבקש לממש את זכותו לקיזוז חובות, הבנק מבקש להגן על אינטרסים מסחריים העומדים לו. מצב זה לעולם ימצא בקונפליקט אל מול עניינו של הלקוח, ולפיכך לא ניתן עוד להתייחס לבנק כאל מי שלנגד עיניו עומד אינטרס אחד ויחיד – עניינו של הלקוח – כי אם עניינו המסחרי של הבנק עצמו.
אציין כי לעניין זה שומה להבחין בין ההכרה באינטרס הבנק למימוש זכות הקיזוז העומדת לו, לבין מערכת היחסים העקיפה בין הבנק לבין יתר נושה החייב, אשר בגינה אל לו לבנק להשתהות במימוש זכות הקיזוז .
3.17 דומני כי ניתן למצוא תימוכין מסוימים (אם כי בעקיפין) לעמדה זו בכתביה של פרופ' פלאטו-שנער, עת היא מזהה את דרישת הבנק לגבית עמלה כזכות שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם קיומן של חובות אמון כלפי הלקוחות.
בעוד שפרופ' פלאטו-שנער אינה מתייחסת להבחנה בין מצב בו קמה לבנק זכות מסחרית למצב בו לא קמה זכות כאמור, התייחסה פלאטו-שנער לסייגים נדרשים בגדרי חובת האמונים. וכך ציינה:
"לכאורה, מתבקשת אם כן החלת חובות האמון על הבנקים גם בתחום של גביית העמלות וקביעת שיעורי הריביות. אולם הוראה כזאת עלולה להוביל לתוצאות אבסורדיות, עד כדי שיתוק יכולתו של הבנק לפעול כמוסד מסחרי המספק שירותים תמורת רווח. הפתרון בתחומים אלה… אינו הטלת חובת אמון בתחום העמלות, אלא דווקא היפוכה הגמור, קרי הטלת פיקוח על תעריפי העמלות, שמשמעו אי אמון בנכונותם של הבנקים לפעול על פי דרישותיה של חובת האמון" .
סוף דבר
4.1 מערכת היחסים בין בנק ללקוחותיו אינה אחידה ויחידה לכל אורכה. מעצם קיומה של המערכת הבנקאית כמערכת מסחרית-עסקית, שומה כי בנק מפעיל באופן יום-יומי ובאינספור מצבים, שיקולים מסחריים לגיטימיים. במסגרת שיקולים מסחריים לגיטימיים אלו בוחן הבנק את טובתו והשאת רווחיו, על פני שיקולים של טובת הלקוח, הגם שאף הם חשובים וראויים, ונבחנים אף הם בקשת רחבה ביותר של מצבים.
4.2 בעוד שפעילותם המסחרית של הבנקים נראית אולי ברורה וגלויה לכל, הרי שהפסיקה והספרות המעיטו, אם בכלל, להתייחס ללגיטימיות שבאינטרס המסחרי של הבנק בפעילויותיו השונות, הגם שאלו נעשות, מעצם טיבן, במסגרת מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח.
4.3 מצב בו מתבקש פקיד אשראי בבנק לאשר ללקוח ליטול הלוואה, ונדרש לעדכן אותו בכל תנאי ההלוואה, אינו סותר קביעת הוראות לגיטימיות של הבנק לתמחור הסיכון הטמון במתן ההלוואה, ולבטח שאינו סותר את זכותו המוקנית של הבנק לממש את ההלוואה, ובמסגרת האמור לקזז את זכויותיו של הלקוח בבנק אל מול חובותיו שהגיע מועד פרעונם.
4.4 הכרה במורכבותם של המצבים האמורים, ובצורך בפירוק שלביו השונים של מערך היחסים בין הבנק לבין הלקוח, מאפשרת לייחס לבנק חובות שונים בכל אחד מהשלבים כאמור, ולהתנתק מהתפיסה הישנה הנהוגה בפסיקה, לפיה בנק חייב בחובת אמונים כלפי לקוחותיו בכל עת ובמסגרת כל מערך היחסים בין האמורים.
4.5 אין להתחשב בענייניו של הלקוח בעת מימוש זכות הקיזוז הנתונה לבנק או בעת קביעת שיעור הרווח לבנק בגין עסקה פלונית, באותו האופן שבו נדרש להתחשב בענייני הלקוח בשלב הגילוי בעת נטילת הלוואה, או טיפול שוטף בחשבון העובר–ושב של הלקוח.
4.6 משום שבסיסה של חובת האמונים הוא העמדת אינטרס הצד שכלפיו עומדת החובה, כאינטרס הראשון במעלה, הרי שבאותם מצבים שבהם נבקש להכיר בלגיטימיות של השיקולים המסחריים העומדים למחזיק